בשבוע שעבר
ישבתי ברציף בשאננות ובכלל לא שמתי לב שלפי חוקי ההיגיון אני אמורה להחליף רציף. אז ישבתי וחיכיתי ואז הבנתי ורצתי
אבל פספסתי את הרכבת
עמדתי באמצע הרציף המלא אנשים והרגשתי לבד.
יש משהו, בלעמוד מוקף בתחנת רכבת, באנשים שעסוקים בריצה מתמדת והליכה מהירה
ממהרים למקום כלשהו, מדברים הרבה, שותקים הרבה ושותים הרבה קפה
להיות היחיד שעומד בתוך המרדף הזה
אז עמדתי שם והרגשתי הכי לבד.האבסורד של להיות בתחנה כלכך הרבה זמן במקום לצאת ולהיכנס
להיות האחרון שנשאר
לעמוד ולחייך בלי סיבה ממשית, אלא בגלל ההנאה הכרוכה
בלהיות מי שנשאר אחרון
נהניתי
הייתי לבד
רגע של שקט שחשוב לא לשכוח- שיש למה לחכות. ואפשר לחכות ולהאט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
