טיפה בים

במשך שנתיים היא ניסתה כל תחבולה אפשרית לשכנע אותי לעשות את הסדנה. היא לא היתה אגרסיבית, רק בכל הזדמנות השחילה איזה מילה או שתיים. – "אם הייתי ממליצה לך על משהו שמאוד עזר לי, לא היית מנסה?" היא שאלה ידיד שלה, כשעמדתי לידה. – "בטח", הוא ענה. בטח, אתה מת לזיין אותה, ברור שתסכים עם כל מה שהיא אומרת. האמת שזה נראה לי כמו סוג של רמאות – במחיר של סדנה כזאת אפשר לטוס לטורקיה. אבל לא העזתי להגיד לה מה אני באמת חושב. גם ככה המצב בינינו לא היה מזהיר.

אחרי הפרידה השניה שלנו והכמעט סופית, הבנתי שלא נעים לי להמשיך לגור באותה דירה שבה גרנו יותר משנה וחצי. הזיכרונות נמצאים בכל פינה, והמרחבים הפתוחים בדירה נותנים לי הרגשת בדידות. מצאתי דירה קצת יותר קטנה, ובאזור כפרי, אזור כזה שהשמש והצמחייה יכולים לכסות על מרבית הבדידות.

כמה שבועות אחר-כך בקרה אותי מיכל בדירה החדשה שלי. את מיכל הכרתי 8 שנים לפני כן, כששנינו עוד היינו סטודנטים. עבדנו יחד באותו החדר, והיא היתה מושא השיחה של כל הגברים-ילדים שעבדו איתנו במחלקה. נפגשנו במקרה שוב אחרי 7 שנים במסיבת יומולדת המונית של חברה של חברתי. היא היתה שם עם הגרוש שלה, ולי היה לאן לברוח בתוך ההמון של המסיבה. היה במיכל משהו שנתן לי רגליים, משהו שמשך אותי לא בכיוון הרומנטי, אלא כמעין בית – משהו מוכר, אבל הרבה מעבר. אחרי הפרידה היא היתה משענת נוחה לקיטורי הבדידות המוסווים שלי, ועם הזמן למדתי להעריך את חוכמת החיים שלה.

בביקור הראשון שלה בדירה שלי היא ספרה לי על סדנה שהיא עשתה כמה ימים לפני כן, ושהיא מרגישה שזה עשה לה משהו ממש טוב. היא סיפרה שהבינה מה היא בעצם רוצה מהאקס שלה, ובכלל היא מרגישה הרבה יותר חופשייה ושמחה. –"זאת לא הסדנה הזאת שצועקים בה אחד על השני?" שאלתי בחשש. –"לא" היא ענתה תוך כדי צחקוק, והוסיפה "אותה עשיתי לפני חצי שנה". זהו, אני מוקף, כל הבחורות סביבי הולכות לסדנאות מוזרות. מה קרה, הן לא יכולות לנהל את החיים של עצמן לבד? ואז התגנבה לה מחשבה שאם מיכל הלכה לשם, והיא לא טיפשה, עליה לא יעבדו – אולי שווה לבדוק. ובכל זאת, המחיר... המשכתי את הדיאלוג עם עצמי. אף אחד לא ממש שכנע אותי. הבדידות היא זאת שעשתה את רוב העבודה, ובמסווה של סקרנות נסחפתי להרפתקה של חצי שבוע.

בסוף היום הראשון, הייתי בין הבודדים שלא התאכזבו. אולי כי אני אופטימי, אולי כי זיהיתי כמה בחורות שוות, ואולי כי לא באתי עם ציפיות גבוהות. לקראת היום השלישי התחלתי להרגיש שעמום מסוים, ושאולי אני מבזבז את זמני, אבל המשכתי כבר מכוח האינרציה, או אולי מתוך המחשבה שאם כבר שילמתי כזה סכום, כדאי שאני אנצל את הזמן עד הסוף.

בשני מעגלים גדולים, שזזים כמו גלגלי שיניים, אחד בכיוון נגדי לשני, עברו מולי יותר משלושים אנשים, חלקם משתתפים וחלקם מהצוות. בהתחלה, כמו במנגנון חלוד, קיבלתי תגובות חביבות, אך קרירות ומחושבות, ולאט לאט התפתחה אנרגיה חמימה שכאילו שימנה את מנגנון גלגלי השיניים. חיוך חם, מחמאה, ואחר-כך חיבוק, חיוך, ועוד חיבוק, ועוד אחד, ועכשיו כבר מחמאות שהגיעו מעומק הלב, ועוד חיבוקים שנעשו מתוך מקום עמוק חם. והפסקה.

היה לי נעים, הרגשתי קצת מחוזר, בעצם לא ממש ידעתי מה אני מרגיש, אבל זה היה טוב. הרגשתי כאילו אש קטנה מבפנים מחממת אותי, ושנורא מתחשק לי למסור חלק ממנה לאחרים, לחלוק תשומת לב וחום. כבר שכחתי מהשעמום, ומכל המחשבות שהתרוצצו לי עד אז, כל מה שרציתי זה להמשיך את התחושה הזאת, אבל זה נגמר, רק החיוך שנדבק לי על הפנים לא ירד. ניסיתי להמשיך הלאה ולחזור למציאות, אבל עבורי כבר לא היתה ממש חזרה למציאות, לפחות לא למציאות שהכרתי לפני-כן.

בחוץ מצאתי לי פינה שקטה ונכנסתי לעולם פנימי של עצמי, המוח שלי לא נח, אבל גם לא יכולתי לחשוב אף מחשבה צלולה אחת, ובטח שלא להבין מה עובר עלי. כל מה שיכולתי זה להישאב חזרה לאותה תחושה חמימה, למשהו מופשט שאין לו צורה ודמות, אבל יש לו אנרגיה. אולי ככה איינשטיין הגה את תורת היחסות, אולי ככה הוא הבין שמסה יכולה להפוך לאנרגיה. אבל גם חוק שימור החומר עבד כאן. אי אפשר לקבל כל-כך הרבה בלי שזה יצא מאיפשהו. וזה יצא, בטפטוף קל, בתחושה שאוטוטו זה עומד להציף אותי, עד שהשכל נכנס לפעולה ואמר לי "זה לא המקום, לא הזמן, ובטח לא ליד כולם". אז מחיתי את הדמעות וכמעט לא הסתכלתי על אנשים, כי היה ברור לי שעוד מבט אחד בעיניים של מישהו והדמעות חוזרות.

הבית שלי היה מרחק עשר דקות נסיעה משם, כך שהספקתי להגיע כשהמחשבות שלי עדיין טריות. כאן, לבד עם עצמי כשרק נתתי לעצמי רגע מנוחה, מיד עלה הזיכרון של אותו רגע, כאילו אני חווה אותו שוב. הרגשתי מוצף, חם, מלא, כמו כדור של חום שנמצא בתוכי וממלא אותי. ועכשיו הטפטוף הקליל הפך במהירות לגשם כבד, ולסערה.

נתתי לסערה לשכוח מעט. עכשיו כשאני עם עצמי אני יכול להתחיל לחשוב קצת על מה שעובר עלי. זה לא יכול להיות דמעות של עצב – כי אני לא מרגיש עצוב, אני אפילו מרגיש טוב. אז אולי אלו דמעות של אושר? כבר הרגשתי אושר בחיים, וזה לא הרגיש ככה. לא לקחתי אף סם היום, וגם לא נראה לי שיכלו לסמם אותי. לא, הכל נעשה בשליטה מלאה שלי - אז למה לעזאזל אני לא מצליח לשלוט על זה עכשיו? הייתי עייף ומאוד מותש והיה מאוחר, ניסיתי להירדם ורק בקושי הצלחתי.

השעון צלצל בשמונה וחצי. בוקר חדש, שמש בחוץ. מסתבר שהצלחתי להירדם, ונראה שהדמעות יבשו. דמעות, מישהו אמר דמעות? – שוב נפתחו ארובות העיניים כאילו לא עבר לילה. לא ידעתי אם להיות מודאג או מאושר,מה שבטוח זה שאני לא יודע מה קורה לי. אולי היא תדע, כן, בטח – הרי היא עשתה את הסדנה – וזה בטח מה שקורה לכולם.

התקשרתי לאקסית, ובלי גינוני התנצלות או סמול-טוק תיארתי לה מה עובר עלי, חצי בהאשמה - בכל זאת היא זאת שנדנדה לי במשך שנתיים – יש לה איזו אחריות על זה. אני אפילו לא יודע אם היא הבינה אותי או לא, אבל הייתי במצב שבו קיבלתי כל תיאוריה אפשרית. אני זוכר שהשיחה חזרה לשיחה ישנה שלנו – על זה שאין לי הרבה חברים ממין זכר – היא רמזה שאני לא פותח את עצמי לאפשרות הזאת. אולי, לא יודע, כרגע אני לא יודע כלום, אבל מה, השיחה כנראה הרגיעה אותי כי הדמעות הפסיקו, וממילא הגיע הזמן לחזור לשם.

משהו השתנה בי, לא ידעתי מה, אבל הרגשתי את זה. אני לא יודע אם זה משהו זמני או קבוע, אבל זה נמצא בי עכשיו. התחושה של יום האתמול עדיין נשארה בי. מעומעמת, אבל שם. תחושה של אושר מסוג שעדיין לא הכרתי, מן תחושה שיש הרבה אהבה בעולם, רק צריך להושיט יד, מעין ידיעה שאנשים אוהבים, שאנשים אוהבים חום, בדיוק כמו שהאמנתי פעם, לפני שנתקלתי בעולם המציאותי והקר של היום-יום. אני מרגיש יותר קרוב לכל מי שאני פוגש, ומשהו בתחושה של הנתינה נשארה איתי. הסתכלתי על אנשים כמשהו אנושי שנמצא מתחת למעטה הפיזי שלהם, הרגשתי שאני יכול לראות את העצב שלהם, ואת הכמיהה לאהבה ולחום. רציתי לחבק את כולם, אבל לא העזתי.

כשביקשו ממני לסכם את החוויה שלי – תימצתתי את הכל למשפט אחד שצף בי בערב הקודם, משפט שנאמר כבר בשנות השישים על ידי ארבעה בחורים צעירים, משפט מתוך שיר שהדהד לי הרבה שנים בראש, אולי בגלל "קול השלום" ששידר אותו כסלוגן כל יום מספר פעמים, ורק עכשיו הרגשתי שהבנתי את המהות שלו:

“In the end the love you take is equal to the love you make”

רקדתי בטירוף, היה מאוחר ועברתי יום עמוס, אבל לא הרגשתי בכלל עייף ולא רציתי ללכת, רציתי להמשיך להרגיש את הקרבה, וגם כשלבסוף הלכתי הרגשתי שיהיה עוד המשך. הרגשתי אופטימיות, ובעיקר הרשתי לעצמי לתת, מבלי לחשוב למה ומה יצא לי מזה.