יש כאן ארבע קומות.

ריקות.

ואני עוברת קומה אחרי קומה, חדר אחרי חדר.

מריצה זכרונות בראש.

מגיעה לחדר של אבא, שפעם גם היה של אמא, ופותחת את הארונות, רק לבדוק אם משהו השתנה.

רואה איך כל החפצים של החברה של אבא מונחים באותה צורה ובאותו מקום כמו החפצים של אמא.

ונזכרת בפעם, בחיפושים הבלתי פוסקים אחרי שוקולד, שהשריטו אותי עד לא מזמן.

צורך בשוקולד שיחמם לי את הבטן, כי קר פה, קר בבית הזה.

אז אני יורדת למטה וטועמת שוקולד, פעם זה היה חיסול, הפעם אני מסתפקת בשתי קוביות, ובדרך חוטפת גם בירה, עוד ניסיון נואש להתחמם.

ובעליית המדרגות שלא נגמרות בארמון הזה אני נתקלת במראה, ומופתעת לגלות כמה שינויים עברתי, כמה גדלתי, בדיוק באותו רגע בו אני מביטה בתמונה שצולמה לפניי חמש שנים.

ואני יכולה לראות עד כמה החיוך בתמונה מזוייף, חולני.

ועדין קר לי.

זה הבית הכי בודד וריקני שהכרתי.

ותמיד סבלתי מהקור שבו, אז רצתי לטרוף את מנת השוקולד היומית, כגריל, להתחמם.

ואם לא אוכלים שוקולד כי הדיאטה השתלטה על החיים אז מעשנים, ואם לא מעשנים כי מנסים להפטר מהתלות בעישון אז שותים. וחזרתי בעצם לאותה הנקודה.

אז איפה הבאנג?

כבר לא פה.

כי זהו.

אז אני אתכסה בשמיכה ואתפלל,  שמישהו יבוא ויתן לי חיבוק.

שהוא יבוא ויתן לי חיבוק.

כי קר פה, תמיד היה ותמיד יהיה, קר פה...