...

כמעט כלום לא השתנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי.

ת'אמת, השתנו די הרבה דברים, הייתי עם חברים חדשים שנתנו לי להרגיש שאני לא לבד

ושאני לא אשאר לבד. יצאנו לבלות, כייפתי.

אבל זה לא אותו הדבר. את לא שם.

אני לא יכולה לדבר איתך על זה, וכבר נימאס לאנשים לשמוע עד כמה כל העניין מפריע לי.

קשה לי לא להיפגש איתך, קשה לי שהשיחות שלנו הם רק במסנג'ר או בבצפר רק שהם לא רציניות.

אומרים לי לוותר, אבל אני לא יכולה, אני לא רוצה.

אמרת לי פעם שזה שאת עם אנשים אחרים לא אומר שהם החברים הכי טובים שלך וחברים זה משהו שבא והולך, וחברים טובים זה משהו שנשאר לנצח ומדברים איתם על הכל, פעם גם הייתי אחת מהם. כל כך היה כייף לשמוע את זה יוצא ממך, נתת לי הרגשה טובה באותו יום, כאילו מה שלא יהיה, זה לטוב ולרע. אני הרגשתי שהתרחקנו ואת הלכת עם חברים אחרים, ופתאום את לא מספרת לי כלום, אנחנו כבר לא ניפגשים, כבר לא מדברות...

ניראה כאילו חברים טובים לא באמת נשארים לנצח.

ביקשת ממני זמן, אני לא יודעת כרגע מה הולך איתי, אני לא יודעת איפה אני עומדת ועוד כמה זמן נשאר.

אני לא יודעת אם את עסוקה או שזאת אני עדיין.

את לא רוצה לספר לי דברים כי את מפחדת שאני אתגונן.

את כבר לא מאמינה לי.

הלוואי ויכלנו שוב להיפגש,

שוב לדבר על הכל ולצחוק,

שוב לצאת לבלות,

לעשות שטויות.

ואולי לא מגיע לי?

היית לי יותר מסתם חברה, סיפרתי לך הכל, דברים הכי אישיים בעולם.

סמכתי עליך בעיניים עצומות. היה לי כל כך כייף איתך.

תמיד האמנתי לך, לא משנה מה שמעתי מאחרים.

היית שם לצידי בטוב וברע

היה טוב, וטוב שהיה.

עד שעזבת.

 אני מאמינה שיש טעם לנסיון, יש טעם לשנות, יש טעם להשתדל...

אני צריכה רק הזדמנות