כל כך הרבה עובר עליי שאני לא בטוחה איך להתחיל.. כל השלוש שנים שהייתי בקנדה לא עבר עליי כל כך הרבה בזמן כה קצר.. ועדיין ולמרות זאת לא הייתי חוזרת לשם, גם לא לשקט המדומה ושלוות הנפש מזוייפת בעליל שלכאורה קיימת שם.. אז נכון אני רק שנה בארץ וכבר מרגישה את הלחץ של המיתון הכלכלי, חוסר האונים והספקות הבלתי נלאות של לקנות עכשיו או לחכות עוד קצת.. כי אם יש בועת נדל"ן היא ממשיכה וממשיכה לגדול לממדים מפלצתיים ממש..
שלוש שנים בקנדה, טמונים בגעגועים למשפחה שלי, לחום, לרגשות המוחצנים.. והנה עברה לה שנה ואני מוצאת את עצמי גואה ברגשות האלה, מסוכסכת עם אחותי, לא מדברת עם אבא לי, מלאה טינה כלפי המשפחה של בעלי, כל זה בעודי נחנקת מבדידות וריקנות תיהומית, שמעוררות בי זכרונות מבעיתים מתקופת הרווקות האינסופית שהייתי בה..
אבל אני קמה בבוקר, והולכת לעבודה , ועוברת במכון כושר, ושומרת על תזונה נכונה, ולא, לא תתפסו אותי לא מאופרת, או מבושמת, והבית .. מבריק והכביסה תמיד נקייה ומקופלת בקפדנות מחמירה, וכשנפגש עם חברים אני אחייך ואעשה את עצמי באמת מקשיבה ..
ואני יודעת, אני יודעת שאסור להשאיר אותי לבד, לא להרבה זמן, אני חייבת למלא את הזמן!! חייבת להיות עסוקה!
למה כל כך קשה לי עם עצמי?
למה אני לא סולחת לי?
למה אני אף פעם לא רזה מספיק או יפה מספיק או מצליחה מספיק? או טובה מספיק עבורי?
למה בכל מריבה איתו, אני חושבת... זהו הפעם באמת נמאס לו, הפעם הוא יעזוב...
אז למה,למרות כל הרע שהיה לי שם.. למה כל כך בא לי עכשיו לחזור?.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
