זה מקיף אותי לאט, העצב, הלבד.

לרגע טוב לי, לרגע רע לי.

אולי אני בעיקר מאוכזבת? 

אבל ממה? ממי? מה עושה את הלב שלי עצוב?

מה גורם לי להישאר ערה בלילה? מה מטריד אותי?

אני מרגישה שאני קצת נעטפת בבועה אפלה שלא מתאימה לי.

כל פעם משהו מזדחל לי למחשבות, משהו לא טוב.

אני לא מודה הרבה פעמים בפגיעות שלי, גם כששואלים, ואז עצוב לי. 

ואני משאירה את זה אצלי, כי אני מפחדת להגיד בקול.

אולי נתחיל להודות כל פעם קצת?

אני לא בוטחת באנשים - אני מראה את הדמות החיצונית, השמחה, הקולנית. אני לא מראה את הפנימי.

אני חושבת שבדרך למדתי שכשאני חושפת את הפנימי שלי, אני נפגעת.

אולי זה היה ניסיונות כושלים, אולי זה מקריות - אבל אולי זה לא. 

כי כשסיפרתי את הפנימי שלי - היא סיפרה, הוא פגע, היא צחקה, הוא שפט, הוא לגלג.

אז אני משאירה את שלי - אצלי.

ואולי בגלל זה אף אחד לא יכול להתקרב באמת. אולי אני לא יכולה להיות מאוכזבת מהם שהם לא מנסים להבין.

לא בטחתי בו, וצדקתי. אבל עם זאת, נפגעתי.

הוא פגע בי. יותר ממה שמישהו כמוהו, כמו המשמעות המזערית שהייתה אמורה להיות לו, היה אמור לפגוע.

נשרטתי ממנו, מהמערכת היחסים הגדולה שלי, יותר ממה שהייתי כבר שרוטה קודם.

הוא העמיק את הציניות שבי לגבי הכל, אחרי שפיתח בי את התקווה.

הוא הוכיח לי שאני צודקת.

אין דבר כזה אהבה - זו פנטזיה. 

אולי אני קצת מאוכזבת כי רציתי שיוכיחו לי קצת אחרת.

אולי אני מאוכזבת כי אני צודקת. 

ואם אני צודקת, אז מה הטעם?

"מה עושים עם הכאב הזה, עם האדום שבעיניים? 
עם הלילות שלא נגמרים, עם הימים שלא עוברים? 
מה עושים עם הכעס הזה שקיים ביני לבינך, שקיים ביני לבינו, שקיים בין בן אדם לבין עצמו?
מה עושים עם הלחץ הזה שמסתכל ישר בעיניים, שלוקח אותך רחוק?
מה עושים עם הטירוף הזה שלא נותן לך מרגוע, לא נותן לך לנשום, לא נותן לך לחלום? 
מה עושים עם הפחד הזה שמגלגל אותי עמוק בלילה, שלא נותן לי לישון, שלא נותן לך לחלום ?
מה עושים עם העומק הזה שבתוכו אתה טובע, 
ומגלגל במחשבות אם להיות או לא להיות, 
מה עושים עם כל זה? 

תן לפחד לעבור, תן לאומץ שיחזור, 
להתמלא שוב בתקווה - רק לחזק ת'אמונה. 
תן להבין מה שחסר ולמלא באהבה, 
תן פנים אל מול פנים, לא להוריד את העיניים"