אז אתמול הייתה לי יומולדת, הנה - הגעתי לגיל 20..

האמת שמראש ידעתי שתהיה לי יומולדת עצובה,

אף פעם לא באמת הייתי טיפוס של ימי הולדת למען האמת..

יש את אלה שממש מתרגשים לקראתו - אבל אני? שונאת.

תקראו לזה "תסביך ילדות" אבל זאת האמת..

אז הנה אני - באמצע הזמן, מגיעה לגיל 20.

קצת פחות מחצי שנה לשחרור,

עוד שנה בדיוק מתכננת להתחיל ללמוד, בין לבין לטייל באמריקה,

וכל זה התכנונים.

כל החיים אומרים לך על תקופה מסויימת שהיא הולכת להיות התקופה הטובה ביותר בחיים שלך.

"יב? זאת השנה האחרונה של הלימודים וזאת השנה הכי טובה שיש!"

בתכלס - היה לי טוב בי"ב.. אבל לא מדהים, היו רגעים שרק רציתי לסיים, שהיה לי עצוב ולא יכלתי לסבול את המקום,

אבל חשבתי רק על זה שזה הזמן שלי להנות - כי זה מה שאחותי הגדולה אמרה לי - שתמיד רוצים לחזור לי"ב.

"אהבה ראשונה?? זה הדבר הכי מדהים שיש והכי קסום שיש אין על החבר הראשון"

ואני עדיין עם החבר הראשון שלי.. רק שמתוך שנתיים ו4 - 8 חודשים אנחנו על סף פרידה, ואפילו נפרדנו.

ואנחנו כמו זוג זקן, שהכל בשגרה..

אז אני חושבת על החבר הבא - שאיתו אני אצחק כל הזמן, כי אמא אמרה שבגיל הזה ככה האהבה שלי צריכה להיראות.

"צבא? שם את תמצאי חברים לכל החיים, כאלה שתגידי איפה הם היו עד היום??"

אז הנה אני לקראת הסוף ויש לי חברים והרבה מהצבא.. כולם לכל החיים? אני לא בטוחה.

והנה אני נמצאת במקום חדש בצבא וגם שם אני לא מרגישה שזה המקום המתאים לי.

כמו המקום שהגעתי ממנו, כמו המקום שעזבתי בהתחלה, כמו המקום שסירבתי אפילו להיכנס אליו.

אז מה יהיה איתי? האם זאת אני הפסימית שלא מצליחה להנות משום דבר?

או אולי הציפיות הגבוהות שכולם הציבו לי ואני לעצמי? מה הבעיה בדיוק?

אבא כתב לי ליום הולדת:

"היפה שלי בת 20!!

זה כבר לא סתם גיל.

זה בגרות ואחריות.

שיהיה אחלה יום ואחלה שנה.

בעצם, בעשור הקרוב תקבעי את גורלך.

ב ה צ ל ח ה !"

וזה נכון - מגיל 20 עד גיל 30 אני אמורה ללמוד לסיים תואר ראשון לפחות ולהתחיל לעבוד בעבודה שמכניסה כסף.

להתחיל לחיות חיים עצמאיים לגמרי - אולי אפילו להתחתן כבר.

אז מה לעשות לתכנן באמת?? ואם אני עדיין לא ארגיש שמצאתי את המקום שלי?

תמיד אמרתי לעצמי "לא נורא, בצבא אני אמצא את מקומי", ודברים בסגנון..

אז מה עכשיו??

אני תמיד אסתובב בהרגשה שאני לא מגשימה את עצמי?

לא מזמן הייתי בהרצאה של איזה פסיכולוגית שאמרה:

"תמיד אומרים כשאני אצא מהעבודה אז.. כשאני אסיים ללמוד אז.. ואין דבר כזה 'אז' יש 'עכשיו'! "

יש בזה משהו אני מאמינה...

אז מה אני רוצה? מה אני רוצה עכשיו? ומאיפה מתחילים..

מי בכלל יודע איפה הוא יצליח בחיים? אולי תכנון לרחוק זה לא כזה חכם.

יום הולדת שמח לי.. אני מניחה..

אני חושבת שהמילה הכי טובה להגדיר את החיים שלי כרגע זה בלאגן.

אני נמצאת במקום כזה שלא משנה באיזה מובן בחיים שלי הוא לא טוב.

לא באהבה שלי.

לא במשפחה שלי.

לא בצבא.

לא כלום.

כולם אומרים לי שעדיף להמשיך הלאה, לעבור את זה,

לזרוק את הדברים הרעים.

אבל זה לא ככה באמת - נכון?

אי אפשר פשוט לעשות את הקאט הזה בחיים ולהחליט - וואלה, שימותו.

שימות העולם. שימותו הבעיות.

אי אפשר - זה לא עובד ככה.

אז מה כן? מה אפשר לעשות? מאיפה להתחיל?

זה כמו שהחדר מבולגן ואתה אומר לעצמך מחר אני מסדר, מחר אני מסדר, מחר אני מסדר.

ואז הבלאגן נהיה רק יותר ויותר גדול.

ואתה כבר לא יודע מאיפה להתחיל.

אבל בחדר בסופו של דבר אמא באה ומסדרת הכל. או העוזרת.

בחיים זה לא ככה. איפה העוזרת שתסדר לי את הראש?

אני סובלת.