זה לא נחמד לחזור ולגלות שחתולה שהייתה מאוד קרובה אליך נפטרה ככה סתם ללא כל סיבה.
קראתי לה אצילה והיא הייתה בת 4 וחצי בערך. היא גדלה בחצרי מגיל 0 ואף עיקרתי אותה בגיל צעיר מאוד. כשמה כן היתה, תמיד רגועה, תמיד אצילית בהתנהגותה.
בחודשים האחרונים במיוחד היא מאוד התקרבה אליי. תמיד ממהרת אליי ואז מצמידה את ראשה לרגלי ונעמדת. לא מתחככת ולא זזה. פשוט נצמדת וממתינה. אהבה שליטפתי את ראשה וכשהייתי מפסיק נהגה לטפוח באוויר כדי להביע את תרעומתה.
הייתי צריך להבחין שהיא כבר לא מתלהבת מהאוכל הרטוב שאני מחלק לשאר החתולים ובמקום זה היא מעדיפה לזכות בכמה ליטופים ממני.
בדיעבד אתה נזכר שלאחרונה היא נראתה קמעה מיובשת. אבל כעת זה כבר מאוחר מדי.
כשחזרתי הערב מצאתיה מוטלת ללא רוח חיים ליד פינת האוכל של החתולים. אני מקווה שלא סבלה יותר מדי.
ולמה אני כותב את זה כאן? ראשית כי היא היתה קרובה מספיק כדי לזכות בהקדשה הזו. ושנית, כי מחר יום הולדתי ולא ממש בא לי לספר את זה למישהו ביום שכזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
