חיית בינינו בראש מורם והלכת מעימנו בראש מורם.
אני לא באמת מעכל. לא באמת מפנים.
כל רגע נדמה לי כאילו עכשיו היית מכניס משפט כזה או אחר לשיחה עם המניירות המיוחדות רק לך.
תמיד מתלוצץ. גם על דברים קשים. ברור ממי ירשתי את זה.
נזכר בך חוזר כהרגלך בקודש מהשוק, עם הכובע הכחול המצחיק שלך, חולצה משובצת שאמא קנתה לך והסל על הגלגיליות.
הכיפה הכחולה עם העיטור הלבן בשוליה, שאותה לא הורדת מאז מות אביך. השפם הנצחי.
אני זוכר מאות שיחות שלך עם אמא על מחיר העגבניות והמלפפונים. אני זוכר שהיית מתאכזב כל פעם מחדש בגלל הפועל פ"ת, שלא לדבר על מחנה-יהודה.
היו גם זמנים קשים. אני זוכר שלא רציתי לגדל שפם מעולם כי לא רציתי להדמות לך. היו לך חסרונות שעלו לי ביוקר. אולם רק כשאני מביט סביבי בעולם שאני חי בו אני מבין כמה כל מה שלימדת אותי הבדיל אותי מהרוב המכריע של האנשים. תכונות האופי שטבעת בי, ובראשן הנחישות והגאווה. אוי הנחישות הזו שלך...
עבדת כמו מטורף כל החיים כדי לא לבקש עזרה מאף אחד. לא במקרה הוצאת 3 ילדים כל כך מוצלחים. הכל בחינוך.
אני זוכר שכילד היית לוקח אותי לשכונה שבה גרה רב משפחתך והיינו מתפללים יחדיו בראש השנה ואוכלים יחדיו ליד בית הכנסת. היית מוציא מתוך הסידור את הריחן, משפשף את ידיך בו ואני הייתי מוקסם מהריח.
את כל הפעמים שהיינו נוסעים לתחנה המרכזית הישנה והיית קונה לי טריליון ספרים שהייתי מספיק לסיים עד שיינו מגיעים הביתה. איך היינו נוסעים לים ואני הייתי מחזיק בחדווה את הדלי והכף שלי בינך ובין אמא.
תמיד אמרת שאני השארית, החלק המתוק ביותר שנשאר בתחתית הקערה.
אין לך מושג עד כמה הערכתי אותך על כך שדאגת בכל מחיר שלעולם לא יחסר לנו אוכל. ואתה? בקושי אכלת. לבן, קצת שעועית, חביתה, פרוסת לחם קטנה. כלום.
אני מתגעגע לחיוך שלך. לשיערך הלבן. לחוסר הטקט שלך, שאני ניחן בו כל כך...לחוסר הרצון שלך לנסות למצוא חן בעיני אנשים שלא אהבת. ומצד שני, התכונה שכל כך שונה ממני - העובדה שהיית מאיר פנים גם לטיפשים ולמסכנים ביותר. במיוחד להם. וכשאמא היית מעירה לך על זה היית פוטר אותה ב"מסכן\נה" מלא רחמים.
אני שמח שזכית לראות נכדים. חמישה מהם אפילו. בפעם האחרונה שדברנו ספרת לאחותך בהתלהבות על כך שאיתי, נכדך, הוא היחידי שמסוגל לגרום לי לצאת מהדירה כדי לשחק עם האחיינים שלי.
אבל אני לא הבאתי לך נכדים. גם לא זכית לראות אותי מתחתן...
אפילו כשנפטרת לא הייתי שם. לא ראיתי אותך בפעם האחרונה לפני שעצמת עיניים. חלמתי אתמול בבוקר שאמא מעירה אותי בבכי ואומרת "אבא נפטר". התעוררתי בבהלה רק כדי להזכר שאני בכלל באוסטריה ושאמא אמרה לי יום קודם שהתעוררת והניתוח הסתיים בהצלחה. בדיעבד התברר שזו היתה השעה שבה הרופאים הודיעו לה שהמצב שלך קשה ושאתה כנראה לא תשרוד. כמה שעות אחר כך כבר הלכת ורק אז זה נודע לי. באיחור.
אני מקווה שהייתי לך בן טוב ושהיית גאה בי כמו שאמרת כל הזמן.
להתראות אבא :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
