פרה ליקקה אותי

חיי משעשעים אותי לנוכח הטקס המוכר

האלו שרוצים לדעת עוד

והאלו שיכולים.

הלכתי בין אלפי אותיות ערביות מצופה פלומה שחורה מרגל ועד ראש.

בין מאות פרצופים המבקשים להבין או לשלול.

רק נעל עור שחורה, צבאית, רומזת על מקומי בעולם.

מקום שאפילו אני לא השכלתי לדעת.

ומה עם החוש הומור אני שואלת בלחש.

כמה עוד אפשר לשלומו לדרוש?

אנשים שואלים, מי את והיכן מקורותיך ואני מגחכת כאילו נתפסתי על חם

מה אענה להם הפעם או איך אוכל להסביר בכוונה לרצות.

חיוך אסוף ברעמת זהב כפי שבכל כוונת תחילה,

מתוכנן מהרגע הראשון שהוציאו מהמיטה.

אך לפני שאקפלו כמו כל בגד מוכר, מאוס,

אסתכל עליו בפעם האחרונה בלי יכולת להפסיק לשאול,

לזכרו נערמו הנקודות אי שם במרומי חיי, במותי?

אודה לה, מלכתי שלי

מלכת העופות, הבזיון והרשלנות.