מארק טוויין: "אדם היה האיש היחיד אשר, כשאמר דבר טוב, ידע שאף אחד מעולם לא אמר זאת לפניו." |
| 3/2007
היום
מקסיקנית שמנה נכנסה אל הקניון. לא מאורע נדיר, אני מודה, אך כעבור מס` דקות, בכניסה לחנות המזכרות והמתנות האישיות: `Things Remembered`, היא החלה להתנשף ולהחנק בעוד צבע עורה משתנה כל זמן מוקצבכולל הגוונים החמים של העונה: סגול, ורוד, כחול ולבן (אתגר לכל מקסיקנית, במיוחד האחרון), ובמידה וכל זאת לא מספיק, היא נופפה עם ידיה ודפקה על הקירות כמו קופה מיוחמת ושעירה (ה – `כמו` נכתב בערבון מוגבל).
כל זאת התרחש למשך מס` דקות ארוכות, בעוד שתי המוכרות בחנות המזכרות המוזכרת רק עמדו שם אילמות, והסביבה – כולל עוברי אורח, קונים נוספים בחנות ומשפחתה של האישה – צפתה במתרחש מבלי להניד עף-עף או להרים אצבע.
טוב, אני מודה, לרשימה הנ`ל צריך להוסיף מוכר מוצרי ים המלח שבהה במתרחש עם חיוך ענקי, אך בכל זאת התגלה כגיבור היום בעודו, בבטחון מוחלט, אחז בבטנה – בדיוק תחת השד, לא שזה היה אתגר בהתחשב בזאת שהוא כיסה את רוב גופה– ונתן לה מכות חזקות על הגב.
בדיעבד, יש ספק נכבד אם זה עזר לאישה, אבל לכל הפחות זה הסיח את דעתה מהעובדה שחייה חסרי הניצוץ כמעט כבו, מכיוון שהיא דאגה לסלק את אותו מוכר צעיר ממנה, במעט כוחה שנשאר. מיד לאחר שהופסקו המכות, בתגובה לפקודותיו מלאות הכריזמה והסמכות של המוכר הנ"ל, הנערה במצוקה קיבלה בקבוק מים מזר מוחלט לה.
לסיכום: היא לא מתה, ואני צריך להיות רופא. בהחלט יש לי את הכתב יד לכך.
דרך אגב, הייתם מאמינים שהיא לא שבה לומר תודה? שתמות.
| |
| כינוי:
Limbless Timmy
בן: 19
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
