אני לא רוצה ללכת לישון! למרות שאני צריכה לקום עוד כמה שעות ספורות.

אני שונאת את המקום שנרא בית שנקרא משפחה שממנו בית. לפעמים אני מרגישה שאני לגמרי לבד. ושלאף אחד לא איכפת ממני. זה עצוב [או מצחיק] אבל ככה אני מרגישה כבר הרבה מאוד שנים מהקיום שלי. כל מה שנוגע אי פעם למשפחה שלי מעולם לא העלה בי זכרונות נעימים.

מבחינתי- אין לי לאן לחזור. אין לי לאן ללכת. אני כשלעצמי. זה די נהדר, אין לי שום קשר או מחויבות לשום מקום. הבית שלי הוא בתוכי, ולכל ערמת זבל שאפול או ארמון שאליו אכנס- הוא יהיה לי לבית. לא משנה באיזה חור זה יהיה בעולם. זה כ"כ מנחם. למרות שכן, זה ממש מאכזב ומעציב אותי.

אין לי אפילו מיטה משלי. יש לי אולי, חוץ מהבגדים והאיפור והנעליים והדברים שבוריס ואני קנינו ביחד- אולי שולחן. שכרגע בשימוש ע"י אח שלי כמובן. אין לי אפילו מזרון משלי! חא חא! אין לי אפילו חדר משכן שבו אני יכולה להתחבא במקרה הכי גרוע שרק יקרה!

זה פשוט מדהים כמה פעמים כתבתי בבלוג שלי על זה... פשוט יותר מדי פעמים. בוריס מנסה לשכנע אותי שאין טעם לשמור רגשות מאשימים או אשמה כלפי מישהו למשך תקופה ממושכת. הוא כ"כ צודק אלוהים, אני מנסה בכוח לשנות את צורת המחשבה ה"מרחמת על עצמי" שגיבשתי לאורך השנים כלפי ההורים שלי וכל העולם אבל פשוט לא מצליחה. העלבה ישנה כמעט ואי אפשר למחוק מבחינתי. אני אפילו החלטתי פעם שאני מעולם לא אסלח לאמא שהייתה כזאת FAIL בכל מה שקשור לניהול משק בית. מצד שני היא יכולה ללכת להזדיין כי ניהול משק הבית שלי הוא הרבה הרבה יותר טוב, ואני רק יכולה לתפוח לעצמי על השכם על כך שאני לומדת כמו התלמיד הכי חרוץ חנון ובתול בעולם מהטעויות שלה.

אבל עדיין כל מילה או מחשבה שלי בכל מה שקשור לבית ההורים מעלה בי שנאה גדושה. על אבא אני בכלל לא רוצה לזרוק מילה כי הוא פשוט כמו חתיכת אבן עבורי. או אפילו קיר. כאילו הוא פשוט לא קיים. מעניין עד כמה האבא הביולוגי שלי יכול להרגיש רגשות אשמה עבור הגורל שלי. כשמצד שני למי איכפת, אני סוג של נלחמת כדי לבנות את החיים שלי. לא כולם אמיצים וחזקים כ"כ כמוני כדי להתגבר על הכל ולהמשיך הלאה נכון? למרות שאני מכחישה שלחלוטין התגברתי על מחשבות ההתאבדות שלי. יש לי תחושה שהן ילוו אותי כל החיים. בוריס מודע לזה. הוא מנסה בכל כוחו לגרום לי להיות מאושרת. הוא מצליח. הוא באמת הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. עד שלא אגיע לגרמניה לא אוכל להיות בנחת כי רק שם אחליט עד כמה אני אהיה חיה באמת.

+

ועכשיו למשהו יותר שמח. נראה לי...

זו באמת הייתה מסיבה כייפית שגרמה לי לשכוח את הדברים שעליהם אני לא רוצה לחשוב.

התחלתי לשמוע יותר THE CURE ולחקור יותר אלבומים שלהם. קצת פחדתי מזה כי 2 האלבומים הראשונים שלי סיפקו אותי כמו אני לא יודעת מה, אבל צריך גם להכיר תקופות אחרות כמובן...

אני ממש רוצה לטייל איפשהו, לעשות יום כיף בת"א, לייצור כמה שיותר דברים מעניינים. אבל קודם כל צריך להתחפף מפה, ואז אפשר לעשות את כל הדברים הללו בלב שלם אנחנו נמצאים במקום הנכון.

בבקשה שאוכל לישון? בלי מחשבות מציקות על הראש? בלי לדבר עם עצמי ללא הפסקה? לפעמים אני מרגישה שאין לי באמת עם מי לדבר, אבל אז אני פונה לבוריס או במקרה הכי גרוע לעצמי ואני מתנחמת כי זה בהחלט מספיק לי. אני ממש לא מתחברת לאנשים. אני פוחדת מהם או פשוט לא צריכה אותם. האם זה תקין שאמא שלי יכולה להעביר שבוע מבלי להתקשר אלי אפילו פעם אחת? אני פוחדת שהיא לא תוכל לעזור לי בלימודים בגרמניה. אני פוחדת שאהיה חסרת כל. אבל אני אעשה את כל המאמצים כדי לשרוד בעצמי. אף אחד לא יודע אותי כמו שאני יודעת. אני פשוט צריכה מספיק כח כדי להגשים את החלומות שלי. ותמיד תמיד אני מרגישה לבד בעולם.

אמרתי לבוריס שכבר מזמן איבדתי תקווה וציפיות באנשים. בוריס אמר לי שאני צריכה להפחית תקווה וציפיות מאנשים שנקראים משפחה.

♥