הפשע המושלם
אני כועסת. מאוד. עליך, עולם. עליי, חלק ממך.
אני כועסת על אי הידיעה ואני כועסת על חוסר היכולת לחמוק מידיעת אי הידיעה. זו בדיחה מעולה- מתוחכמת ביותר! אני חייבת להודות שעם כל הכעס שבי, יש בי גם הערכה. זה הפשע המושלם, זה שלא נתפסים בו, וזהו גם הפשע האכזרי מכל כיוון שהוא מותיר אחריו רבבות של נפגעים ללא שום מטרת רווח. לשם החוויה בלבד.
מזה זמן רב שאני מנסה לפתור את החידה הזו, ובכל פעם מגיעה למבוי סתום. השלמתי עם חוסר התכלית של הקיום. את חוסר המשמעות הפכתי לתחושת חופש. נהדר!!! אבל איזה מן חופש זה כאשר הוא מגיע מתוך כפייה? כאשר אין שום אפשרות לחמוק ממנו?
ניסיתי לברר מהי נשמה עבורי. המסקנה העגומה אליה הגעתי היא שאין דבר כזה. אפילו הרגשות והמחשבות שלנו הם אוסף של כימיקלים שמהווים חלק מן האטומים שמרכיבים את העולם. אז אנו חלק מן העולם. נהדר!!! כמו הצמח שמתוכנן לנבוט בעונה אחת ולקמול בעונה הבאה, גם אני מתוכנתת לנבוט, לקמול, להצמיח עלים לכאן ולכאן, מידי פעם לתת לעלה כותרת להציץ ואולי גם לשאת פירות.
מידי פעם, אני גם מתוכנתת להבין את התכנות שלי. מעין באג במערכת.
לא היינו אמורים לאכול את התפוח.
אני מבינה את התכנות, ומבינה שלא ניתן לברוח ממנו. כל פעולה שאעשה, תהיה מתוך אותו תכנות. במקרה שלי, ייתכן כי מדובר בתכנות להשמדה עצמית. במקרה של אחרים, ייתכן כי מדובר בתכנות להתיישנות. אבל זה לא משנה. הנקודה היא, שדבר אינו תלוי בנו.
ופה אני מצטטת את הגדרת המילה שזכתה לשאת בתואר "המילה שאני הכי אוהבת לפחות בחודש הקרוב":
"קוויאטיזם: 1. שיטה דתית מיסטית שרווחה בימי הביניים, עיקריה: הסתמכות מלאה על מעשי אלוהים וחוסר הצורך בפעילות אישית. 2. (בהשאלה) שאננות, שלווה והשלמה עם הגורל, מתוך יחס סביל ואדיש למתרחש מסביב."
(תודה למילון אבן שושן ותודה להוריי שהביאוני עד הלום וקנו לי את המילון)
אז חס וחלילה, אינני מאמינה באלוהים כפי שהוא נתפס במובן הדתי שלו ולו אף לרגע קט, אבל אני כן מנסה לאמץ את אותו " יחס סביל ואדיש למתרחש מסביב."
כי אין הרבה ברירה, לא?
אז נכון, אני לא מחדשת פה שום דבר... שאלת הבחירה החופשית כבר נבלסה ועוכלה והועלתה כגירה, אבל איך אפשר לשפוט אותי? כנראה שאני מתוכנתת להרגיש את הדברים האלה דווקא עכשיו, וכנראה שאני מתוכנתת לכתוב את הדברים האלה. וכן, אפשר לומר שזהו משפט ילדותי, אפשר לומר- "קחי אחראיות על המעשים שלך" אבל בשביל מה? גם אם לרגע נחליט לדבוק בגישה המפשרת- זו שאומרת שיש גורל, הכול קבוע מראש, אבל הבחירה היא בין כמה נתיבי גורל אפשריים שנקרים בדרכינו בכל רגע נתון, ונגיד שיש מספיק נתיבים כדי שהבחירה תהיה הוגנת, עדיין, נוכל למצוא חורים בשיטה:
נניח שבחרתי בנתיב שהוביל אותי לנתיב אחר שהוביל אותי לעוד נתיב. הצלחתי לצפות תוצאה מראש. האומנם? כמה פעמים קרה לנו שפעולה שלנו הביאה לתוצאה שונה לחלוטין ממה שתכננו? הרי זה הכול עניין של דיוק בפרשנות. אבל אם לכל אחד יש את הנתיב בו הוא בחר, ויש לכל אחד מאיתנו חופש בחירה, משמעות הדבר היא שאין לנו השפעה זה על הנתיב של זה, אחרת אין משמעות לחופש הבחירה, ואם אין לנו השפעה על הנתיבים של האחרים, משמע הדבר שגם לאחרים אין השפעה על הנתיב שאנחנו בחרנו בו, ואם כך הדבר, אין לנו יכולת לצפות את תוצאות מעשינו מראש, ואין שום טעם בחופש הבחירה.
וכך שוב אני מגיעה לנקודת המוצא שלי- אין שום טעם לעסוק בנושא הזה זה כיוון שאין מה לעשות בנידון. אפילו אם הייתי רוצה לברוח, לא הייתי יכולה כיוון שישנו סיכויי שגם הבריחה היא חלק מן התכנות.
וזה בעיני, פשע מושלם.