רגע לפני

הפשע המושלם

אני כועסת. מאוד. עליך, עולם. עליי, חלק ממך.

אני כועסת על אי הידיעה ואני כועסת על חוסר היכולת לחמוק מידיעת אי הידיעה. זו בדיחה מעולה- מתוחכמת ביותר! אני חייבת להודות שעם כל הכעס שבי, יש בי גם הערכה. זה הפשע המושלם, זה שלא נתפסים בו, וזהו גם הפשע האכזרי מכל כיוון שהוא מותיר אחריו רבבות של נפגעים ללא שום מטרת רווח. לשם החוויה בלבד.

מזה זמן רב שאני מנסה לפתור את החידה הזו, ובכל פעם מגיעה למבוי סתום. השלמתי עם חוסר התכלית של הקיום. את חוסר המשמעות הפכתי לתחושת חופש. נהדר!!! אבל איזה מן חופש זה כאשר הוא מגיע מתוך כפייה?  כאשר אין שום אפשרות לחמוק ממנו?

ניסיתי לברר מהי נשמה עבורי. המסקנה העגומה אליה הגעתי היא שאין דבר כזה. אפילו הרגשות והמחשבות שלנו הם אוסף של כימיקלים שמהווים חלק מן האטומים שמרכיבים את העולם. אז אנו חלק מן העולם. נהדר!!! כמו הצמח שמתוכנן לנבוט בעונה אחת ולקמול בעונה הבאה, גם אני מתוכנתת לנבוט, לקמול, להצמיח עלים לכאן ולכאן, מידי פעם לתת לעלה כותרת להציץ ואולי גם לשאת פירות.

מידי פעם, אני גם מתוכנתת להבין את התכנות שלי. מעין באג במערכת.

לא היינו אמורים לאכול את התפוח.

אני מבינה את התכנות, ומבינה שלא ניתן לברוח ממנו. כל פעולה שאעשה, תהיה מתוך אותו תכנות. במקרה שלי, ייתכן כי מדובר בתכנות להשמדה עצמית. במקרה של אחרים, ייתכן כי מדובר בתכנות להתיישנות. אבל זה לא משנה. הנקודה היא, שדבר אינו תלוי בנו.

ופה אני מצטטת את הגדרת המילה שזכתה לשאת בתואר "המילה שאני הכי אוהבת לפחות בחודש הקרוב":

"קוויאטיזם: 1. שיטה דתית מיסטית שרווחה בימי הביניים, עיקריה: הסתמכות מלאה על מעשי אלוהים וחוסר הצורך בפעילות אישית. 2. (בהשאלה) שאננות, שלווה והשלמה עם הגורל, מתוך יחס סביל ואדיש למתרחש מסביב."

(תודה למילון אבן שושן ותודה להוריי שהביאוני עד הלום וקנו לי את המילון)

אז חס וחלילה, אינני מאמינה באלוהים כפי שהוא נתפס במובן הדתי שלו ולו אף לרגע קט, אבל אני כן מנסה לאמץ את אותו " יחס סביל ואדיש למתרחש מסביב."

כי אין הרבה ברירה, לא?

אז נכון, אני לא מחדשת פה שום דבר... שאלת הבחירה החופשית כבר נבלסה ועוכלה והועלתה כגירה, אבל איך אפשר לשפוט אותי? כנראה שאני מתוכנתת להרגיש את הדברים האלה דווקא עכשיו, וכנראה שאני מתוכנתת לכתוב את הדברים האלה. וכן, אפשר לומר שזהו משפט ילדותי, אפשר לומר- "קחי אחראיות על המעשים שלך" אבל בשביל מה? גם אם לרגע נחליט לדבוק בגישה המפשרת- זו שאומרת שיש גורל, הכול קבוע מראש, אבל הבחירה היא בין כמה נתיבי גורל אפשריים שנקרים בדרכינו בכל רגע נתון, ונגיד שיש מספיק נתיבים כדי שהבחירה תהיה הוגנת, עדיין, נוכל למצוא חורים בשיטה:

נניח שבחרתי בנתיב שהוביל אותי לנתיב אחר שהוביל אותי לעוד נתיב. הצלחתי לצפות תוצאה מראש. האומנם? כמה פעמים קרה לנו שפעולה שלנו הביאה לתוצאה שונה לחלוטין ממה שתכננו? הרי זה הכול עניין של דיוק בפרשנות. אבל אם לכל אחד יש את הנתיב בו הוא בחר, ויש לכל אחד מאיתנו חופש בחירה, משמעות הדבר היא שאין לנו השפעה זה על הנתיב של זה, אחרת אין משמעות לחופש הבחירה, ואם אין לנו השפעה על הנתיבים של האחרים, משמע הדבר שגם לאחרים אין השפעה על הנתיב שאנחנו בחרנו בו, ואם כך הדבר, אין לנו יכולת לצפות את תוצאות מעשינו מראש, ואין שום טעם בחופש הבחירה.

וכך שוב אני מגיעה לנקודת המוצא שלי-  אין שום טעם לעסוק בנושא הזה זה כיוון שאין מה לעשות בנידון. אפילו אם הייתי רוצה לברוח, לא הייתי יכולה כיוון שישנו סיכויי שגם הבריחה היא חלק מן התכנות.

וזה בעיני, פשע מושלם.

אנריקו היקר והשתוי שלי!

למרות שקיבלת תגובה למייל, החלטתי לפרסם את התגובה שלי לתגובה שלך על הסיפור "לחשוב מחוץ לקופסא" בשביל הסיכוי הקטנטן שיש מישהו נוסף חוץ ממך שקורא את הבלוג המוזר שלי וכמוך, תוהה- "על מה לעזאזל היא מדברת???"

הסיפור מדבר על כמה דברים- בראש ובראשונה על מציאת חופש הנובע מן הפנימיות. הסוהר, הוא אמור להיות האדם החופשי, אך למעשה הוא שבוי בקטנוניות הרגלי ה"עבד כי ימלוך" שלו, עוסק בדילמות חסרות משמעות (מאיזה תא לתלוש את התמונה...). לכן קראתי לדמותו עבד.
דרור, לעומתו, (דרור = חופש) אמור להיות האסיר, אך למרות שהוא מתגורר ב"קופסא", חייו האמיתיים מתבצעים בנפשו- מחוץ לקופסא, מקום בו אין גבולות.
ישנה אנלוגיה ניגודית בין הדמויות (היום למדנו את המונח הזה במבוא לסיפורת!)- כלומר- ישנם דברים דומים במאפיינים שלהם-דרור שדד גלריית תמונות ועבד "שודד" תמונות של אסירים, דרור סופר שיערות ועבד סופר תמונות- אך נקודות דמיון אלו באות להדגיש את השוני. 
השערות מסמלות את הגיל- דרור הופך להיות צעיר ככל שהוא נמצא בכלא זמן רב יותר, ועושה זאת על חשבונו של עבד, המזדקן- בשל הפיכתו של דרור לצעיר וחופשי יותר. עבד לא מסוגל להבין את דרור. הוא רואה שיש בו מעין שקט, והדבר משגע אותו. לעבד אין שלוה, וככל שהוא מנסה להתקרב לדרור הוא למעשה מתרחק ממנו ומזדקן. בתחילה יחסו של עבד לדרור הוא כאל שאר האסירים, מנסה לשבות גם את נפשו, וכשלא מצליח הוא מנסה "לקנות" אותו בעזרת תמונות שתלש מתאי אסירים אחרים- אך דרור, שמצא את השקט הפנימי שלו, וכרגע נפשו טהורה יותר, נעצב למראה הניסיון האכזרי והלא מוסרי של עבד להתקרב אליו. אך דרור, כיון שהחופש שלו נמצא בתוכו, ומכיוון שכך גם יש לו את היכולת להעניק חופש לאחרים, לא מתערב במעשיו של עבד. הוא לא מתנגד לתליית התמונות, ולא להסרתן, אך הוא, בשל החוזק הפנימי שבו, לא נותן יד לאף אחד ממעשיו של עבד. בסוף הסיפור לא ברור האם עבד מבין שלדרור יש את החופש הבלתי ניתן לגזילה שלו ולכן מסיר את התמונות, או שהוא מבין שלא יוכל להתקרב לדרור על מנת לשבור אותו, וכן מבין שהוא לעולם לא יגיע לדרגת החופש של דרור,  ולכן עובר להתעמר באסירים אחרים, אך מה שבטוח הוא שדבר לא משתנה בו, וזו הטרגדיה. עבד נותר איש קטן, שבוי בהרגלים, ואושרו תלוי בסביבה חיצונית. הסיפור נקרא לחשוב מחוץ לקופסא כיוון שמשמעות הביטוי ממחישה את הדרך בה הגיע דרור לחופש האישי שלו- רב האנשים מתעסקים בכל מאורעות היום יום, אלו חייהם וזו מהות חייהם, ואילו לדרור אין דבר להפסיד, והוא אף בוחר שלא להיאבק על חיי היום יום. הוא עסוק אך ורק בפנימיותו (ספירת השערות- ממשילה את ההתחזקות הרוחנית שלו), וכיוון שאינו עוסק בזוטות כגון תמונות, הסתרת חפצים (הסתרת זהותו) הוא משוחרר בכל ההשלכות והנטל הכרוך בהתעסקויות אלו. זו לדעתי הדרך לחופש פנימי אמיתי- כאשר אנו מתייחסים לחיים כאל כלא אשר נגזר עלינו לחיות בו, ומשילים מעצמנו כל דבר אשר עשוי לכבול אותנו, מתייחסים לחיים כאל משהו חולף כעונש מאסר, אנו משוחררים מכל הדאגות והכאב הכרוכים בחוויית החיים וייחוס משמעות לחיים. 
עבד ודרור דומים בפשע שביצעו- שדדו תמונות, אך דרור עובר תהליך התנקות, ועבד רק הופך לטמא יותר ויותר. החטא של עבד חמור בהרבה כיוון שדרור שדד מגלריה, ואילו עבד שודד חפצים אישיים, זיכרונות ואושר של אסירים.
השינוי אליו מגיע דרור נובע מכך שבאופיו הוא טיפוס אשר לא נכנע למוסכמות- כבר מגיל צעיר הוא פעל בניגוד לנורמות החברה ובחר בדרך של פשע. עבד לעומתו, כבר מגיל צעיר היה טיפוס של חוקים, אך החוקים מגבילים אותנו ובולמים את התפתחותינו ולכן עבד לא מצליח להתפתח ולצמוח מבחינה רוחנית. אולי אפשר לומר שישנו גוון דטרמיניסטי בקביעה של "מלידה", וזה רק מעצים את הטרגדיה.
הסיפור גם מראה תופעה של מוסר כפול הקיימת במקומות רבים בחברה שלנו- עבד מבצע את הפשע של דרור תחת חסות החוק, ודרור הוא זה שנענש.
תופעה אחרונה בה עוסק הסיפור היא בתופעת ה"שאיבה"- אנשים שמסוגלים לחוש בטוב רק על חשבון אחרים כיוון שאין להם דבר משלהם. הדטרמיניזם מורחב ברעיון זה, כיוון שבסוף הסיפור עבד מבין שלא יוכל "לשאוב" דבר מדרור, ולכן עובר לשאוב מאנשים אחרים, קטנים כמוהו, ולמעשה ממשיך לקיים את מעגל השאיבה. (אותם אסירים שאבו גם הם מאחרים, לכן הם נכלאו, והם שאבו כיוון ששאבו מהם, וכו'). לא ניתן למגר את המעגל הזה, אלא רק לפרוש ממנו באופן פרטני כפי שעושה דרור.
ואחרי כל זיוני המח, אני יכולה לומר לך שאת הסיפור כתבתי בעקבות 2 דברים:
1. פגישת עבודה בכלא אשמורת.
2. כמה ימי דיכאון ותחושת ניתוק, שאחריהם תחושת הניתוק נשארה, אבל הדיכאון עבר קצת, ומה שהתקבל זו תחושה של חופש. כשלא אכפת לי מכלום ואני במצב רוח יחסית טוב, אני מרגישה שכל מה שאני עושה אני עושה למען עצמי בלבד (אולי לך זה נראה מובן מאיליו, אבל בחוויית החיים היום יומית שלי, כמעט כל מה שאני עושה נעשה מתוך מחויבות למישהו אחר...), וזו תחושה מאוד משחררת מבחינתי.
ועכשיו שאלה- קראת את הסיפור, לא חשבת על המשמעות שלו (בגלל הגולדסטאר אני סולחת (:  ), אבל אמרת שאהבת אותו... מה אהבת? ומה לא אהבת? והאם אחרי ההסבר אתה אוהב אותו יותר או פחות?
לילה טוב! 

זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן משהו, ולא רק מוסיפה קטעים שכתבתי בעבר...

קשה לי לומר כיצד אני מתייחסת לקטעים שפורסמו בבלוג עד כה, כיוון שמבחינה רציונלית אני מסכימה עם רב הדברים, אך התחושה כבר נעלמה.

רב הדברים נכתבו כביטויי לרגש שאני משתדלת למחוק בחיי היום יום שלי, ומצד שני לקבל כחלק ממני.

אינני יודעת מי אני- זה השינויי עליו אני מדברת בכותרת הבלוג, והקטעים המצורפים מתארים את הדרך שאני עוברת במהלך השינוי הזה.

אני מניחה שפרסום הבלוג הזה הוא שלב נוסף שאני עוברת בנתיב להגדרה והקבלה העצמית.

הדרך שלי לומר- "כזו אני", ולא אוכל יותר לנסות להיות מישהי שאני לא, מישהי שאולי יחבבו יותר, מישהי שהייתי רוצה להאמין שאני.

לא אוכל יותר לנסות לשנות את עצמי, כי מעתה רק אבחן את השינויים שאני עוברת- מכח החיים וההוויה, ואולי אגלה כי אלה אינם שינויים כלל, אלא גילוי העצמי שלי.

אינני מתביישת יותר במי שאני.