miss kitty fantastico

אביו של ארתור, המלך אות'ר פנדרגון (קוטל הדרקונים???), בגילומו של טוני הד הנהדר, כנראה נפגע אישית מכישוף (זה רק מרומז לנו בינתיים) והוא מחליט להכחיד את כל המכשפות והקוסמים בממלכה ולהוציא את הכישוף אל מחוץ לחוק. למעשה, הפרק הראשון נפתח בהוצאה להורג (עריפת ראש) של מישהו שנחשד בכישוף. והאמת היא שבשביל ממלכה שהכישוף בה אסור, יש שם יותר מדי מכשפות, וכולן יפהפיות נורא.

כחלק מחיסול הכישוף, המלך הורג גם את כל הדרקונים בממלכה, ומשאיר רק דרקון אחד חכם וזקן במערות האפלוליות והטחובות מתחת לארמון, כשהוא קשור בשלשלאות ברזל לאחד הסלעים. הדרקון הזה הוא סוג של אוראקל המדבר בחידות. הוא יודע על ייעודו של מרלין, ומדי פעם מרלין יורד אליו לטכס עצה (ומקבל בתשובה רק דברים מסתוריים).

כאמור, מי שעשה את הסדרה די עשה מה שבראש שלו: גווינביר היא משרתת שחורה, המשרתת האישית של מורגנה, בת חסותו של המלך, ולנסלוט הוא צעיר כפרי שנורא רוצה להיות אביר, אבל לא יכול, כי אין לו דם כחול.

באגדה, המלך אות'ר שוכב עם אשת איש (אשתו של חברו הטוב ביותר) מול עיניה של מורגן, בתה הקטנה, שלימים הופכת להיות המכשפה רבת העוצמה ויריבתו של מרלין, מורגן לה פיי.

גווינביר היא אצילה שנישאת למלך ארתור ובוגדת בו עם האביר לנסלוט, אחד מאבירי השולחן העגול וחביבו של המלך.

בצעד מאוד לא אמין, הנסיך ארתור שהוא בנדיט יהיר שמציק לאנשים ברחובות ומתאמן על החברים שלו בסיף, הופך תוך פרק אחד לחבר טוב של מרלין (כשבפרק הראשון הוא זיהה אותו כגיק של קמלוט ותפס עליו תחת) ויורש עצר אמיץ ואחראי. ווטאבר, השחקן שמשחק אותו (ברדלי ג'יימס) הוא חתיכת בונבון מסוקס, שרירי ובעל עצמות לחיים אלוהיות. הדבר היחיד שמקלקל את מראהו הוא הגרוגרת שלו (התפוח של אדם, שאופייני בדרך כלל יותר לגברים מאשר לנשים). וביחד עם המבטא הבריטי שלו, זו בכלל חגיגה...

נושא הסדנא השבוע היה "דמויות", והיה אפשר לחשוב שאני אחגוג כי דמויות הן האהבה שלי, וככל שהן יותר פגומות – יותר טוב (אשכול: "דמות פגיעה בדרך כלל תהיה אהיבה יותר ע"י הקורא, אל תתביישו להראות את החסרונות של הדמויות שלכם, אבל אל תרדו עליהן"). הגעתי דווקא במצב רוח טוב, אבל התרגילים היו קשים במיוחד. היינו צריכים לחשוב על דמות שאנחנו מכירים ולכתוב דברים כמו: 3 דברים שהיא נוהגת ללבוש, 3 תנועות אופייניות שלה, 3 דברים שיש לה בתיק, כשאת אחד מהם היא שומרת בסוד, 3 דברים שהיא נוהגת לומר וכו'.

עשיתי רשימה מנטאלית של אנשים שאני מכירה, ולא הצלחתי לענות על השאלות. אני לא כל כך מסתכלת על מה שאנשים לובשים ואם הם לא רוצים שאדע מה יש להם בתיק, אני לא דוחפת את האף. זכותם.

ואז תקפו אותי דכדכת ורחמים עצמיים. חשבתי לעצמי שאני סתם משלה את עצמי שאני מכירה אנשים, אבל בעצם נוח לי רק במרחב הנרקיסיסטי שלי.

בדרך כלל אני כותבת בשיעור כל מה שאורית ואשכול אומרים, גם אם זה הערות לאחרים, כי אני רוצה מאוד ללמוד ולהשתפר (אעפ"י שככל שאני לומדת יותר, אני מבינה בתסכול שאני לא יודעת כלום. זו קלישאה, אבל נכונה [אשכול: "אל תכתבו בקלישאות, תמצאו את החד-פעמי בדמות שלכם, תדייקו אותה!"].), אבל הפעם לא כתבתי כלום. רק הייתי עסוקה בלהתייאש שהכתיבה הזו, נעל אבוק, היא יותר מדי קשה, ולמה צריך ללמוד כל כך הרבה בשביל לכתוב (והאם מישהו שבחיים לא למד לכתוב וכותב "מהבטן", לא יכול להיות סופר טוב??)?

בשבוע הבא אנחנו צריכים להביא חפץ כלשהו לשיעור, כשהוא עטוף (ואי אפשר לראותו). הצטערתי נורא שאני לא יכולה לסחוב עד לשם את הטלוויזיה שלי...

אבל בינתיים כבר הייתי חרוצה, ובניגוד לדחיינות התמידית שלי, יום אחרי השיעור ישבתי ברכבת ועשיתי את התרגיל לשיעור הבא: סיפור על החפץ שאני מביאה. טוב, לא כל כך סיפור, יותר "דיווח" על משהו שקרה באמת.