2/2010
Just John
מושא הריור החדש שלי הוא לוטננט קולונל ג'ון שפרד העשוי ללא חת ובעל 19 הנשמות.
למען האמת, זוהי דמות שלטעמי לא פיתחו מספיק, אבל בעצם זה משהו שמאפיין את כל הדמויות ב-SGA (סטארגייט אטלנטיס) וגם את סדרת האם, סטארגייט (1-SG), שבה הבילוי הכי טוב בעיני גיבוריה היה עבודה ורצוי בשעות הקטנות של הלילה, והסיפור התמקד רק לעתים רחוקות בחיים הפרטיים שלהם. אולי העובדה שלא היו להם כאלה, מסבירה את העניין...
הדמות החשובה הבאה היא דמות הגיק עם ה-IQ בשמיים.
ב-SGA זה ד"ר רודני מק'קיי, הפיזיקאי הגאון, שבשבילו לדבר על מכניקת הקוואנטים, דחיסות וצפיפות מסות והקשר בין נויטרונים לחלקים מואצים, זה כמו בשבילנו לדבר על... לא יודעת, לתכנת את המג'יק? להכניס מספר בזיכרון של הפלאפון? תמלאו אתם את המטאפורה החביבה עליכם.
רודני הוא ילדותי, אנוכי, נרקיסיסט, מאוהב בעצמו ברמות לא הגיוניות, בטוח שהוא מתנת האל לאנושות מבחינה שכלית ואוחז בכישורים חברתיים של תינוק.
גם 1-SG שמרה על המתח שבין הקצין הבכיר שהצבא הוא הקריירה שלו והוא למוד קרבות, לבין המדען הגאון. שם אלה היו דניאל ג'קסון הממושקף, ההיסטוריון שגם ידע לקרוא עשרות שפות מתות ו/או חייזריות וכל היום היה נובר בכתבים עתיקים, סטייל ווסלי מאנג'ל, וג'ק או'ניל (ריצ'ארד דין אנדרסון, "מק'גיוור") שהיה חוטף מיגרנה בכל פעם שדניאל היה מתחיל לברבר על תגליתו האחרונה.
זכורה לי סצנה אחת מצחיקה שבה שניהם הולכים במסדרונות הארוכים של בסיס "שאיין" התת-קרקעי ובמשך דקות ארוכות דניאל מסביר לג'ק על הקשר בין הטכנולוגיה הקדמונית (קדמונים - גזע מתקדם שלפי הוורס הסטארגייטי חי בכדור הארץ לפני עשרת אלפים שנה) לבין המיתוסים של מרלין ומורגן לה פיי, ובסופו של דבר ג'ק שואל אותו: "רגע, מה היתה השאלה ששאלתי אותך?", ודניאל עונה לו: "שאלת מה שלומי".
אני מנחשת שתסריטאי שתי הסדרות הם גיקים מלוא חופניים, וב-SGA יש הרבה קריצות לעניין. רוב הריפרורים הם של ד"ר מק'קיי, שבין השאר מזכיר הרבה את סטאר-טרק. למשל, כשהם מצאו חללית נטושה וניסו לתת לה שם, שפרד אומר לו: "ולא, אתה לא יכול לקרוא לה 'אנטרפרייז' !"
או לדוגמא, ד"ר מק'קיי אומר: "כל המערכות של הספינה נפלו, מזל שאני עוד זוכר דוס" (אף אחד לא צוחק).
או בתדריך שבו אחד המדענים מדבר על רעיון שלו להעביר שדר בין כדה"א ואטלנטיס (גלקסיה אחרת, להזכירכם) בשיטה של: הבסיס מעביר שדר לספינה שמעבירה שדר לעיר, "כמו ב-101 דלמטים". כולם בוהים בו. "כמו שהם עשו באנטרפרייז", וכולם כזה "אההההה, אז למה לא אמרת?"
אז, כאמור, אנחנו לא יודעים כלום על שפרד. הוא המפקד הצבאי של העיר אטלנטיס וגם עומד בראשו של הצוות הראשי שלה, אחד מכמה שיוצאים off world. אפשר לראות אותו כמעט כל הזמן במדים הכחולים/אפורים ועם נעליים צבאיות גבוהות, או מקסימום עם טי שירט שחורה ומכנסי קופיקו.
אין לנו מושג מאיפה הוא בא ומה היו אבני הדרך החשובות בעברו. פעם כשחייזרית יפה ביקשה ממנו לספר לה על המקום שממנו הוא בא, הוא אמר לה: "זה מקום מאוד נחמד, יש בו הרבה עצים וסטארבאקס בכל פינה".
כן, יש לו חוש הומור, בצורה צינית ויבשה שכזו, הוא מאוד עקשן, מאוד לא פחדן, כבר איבדתי את הספירה כמה פעמים הוא התנדב להקריב את חייו ו/או לצאת למשימת התאבדות ו/או משימה מטורפת שסיכויי החזרה ממנה בשלום הם בסביבות האפס.
ב"קון" באוקלנד, ניו זילנד, השחקן שמשחק את שפרד, ג'ו פלניגן, אומר ב-Q&A שהמיקוד של הסדרה הוא בעלילה "הפיזית", באקשן, במאבק הקלאסי בין הטובים לרעים, כי אנשים מתחברים לזה ואוהבים את זה. אני מסכימה. אני מאוד אוהבת מתח ואקשן ולפחד שהגיבורים שלי לא ייצאו מזה בחיים (ובארור שהם כן, זו סדרה אמריקאית, ולא של ג'וס...) ואת הקתרזיס בסוף.
מצד שני, מזל שיש לי את הסדרות שהעיקר בהן זה היחסים בין הדמויות והגדילה שלהן.
ובכל זאת, לטעמי האישי, חסר בה את הטאץ' הסופי הזה של סדרה מהנה ולא רעה, שגם יכולה להיות טובה יותר. תראו לי מה מניע את הדמויות, מהי "היבלת" הפנימית שלהן, מה עושה אותן למה שהן. אוקיי, תטילו בהן דופי, בסדר? תנו לי להרגיש שהן פצועות אבל לא חסרות תקווה, לא מעבר לגאולה. אבל זה רק הדפקט שלי.
דפקט נוסף שלי הוא הרומנטיקה. אני יכולה להגיד שזה מאיר באור אחר את הדמות הנקשרת ומראה צדדים אחרים שלה, אבל בעצם זה סתם תירוץ, במקום להגיד דוגרי "תביאו לי קצת פוצי מוצי כי זה מה שאני אוהבת".
וגם את זה אין לי בסטארגייט אטלנטיס.
בשתי העונות הראשונות היה עלק מתח מיני בין ג'ון לבין המנהלת (האזרחית) של אטלנטיס, ד"ר אליזבט וויר, אבל מהר מאוד ירדו מזה, וטוב שכך, כי כל העניין לא נעשה בעיני בצורה אמינה כלל וכלל.
לעתים (רחוקות) ג'ון פוגש איזו "ילידה" מושכת, הוא קצת עושה לה עיניים אבל לא ממש ברצינות, ואז חוזר הביתה, לנקות את הנשק שלו. רודני קורא לו "קפטן קירק" ו"נכלולי" (ככה למדתי את המילה "rakish" שמורפיקס מתעקש לתרגם אותה כ-"מופקר ומושחת", אבל אני הלכתי על נכלולי, כי באמת, דיברנו על זה שג'ון לא מופקר מספיק מבחינתי, לא?...).
ודווקא היה שם פוטנציאל נפיץ למשהו טוב. קראו לה לארין, היא "נוודת חלל" - בעיקרון היא, צוותה ושאר "בני עמה" מסיירים בחלל בספינות. הספינות הן הבית שלהם. בכל פעם שהיא פוגשת את ג'ון שפרד, משום מה היא קושרת אותו, מתחמנת אותו ו(לפעמים) מכה אותו. מה לעשות, יש אנשים שיש להם עניין עם בונדג'ים...
באחד הפרקים האחרונים שצפיתי בהם (עונה 4) הוא "ביקש את הטלפון שלה". טוב, לא ממש. הוא אמר שהוא צריך לדעת איך למצוא אותה במקרה שהוא יצטרך את עזרתה שוב. אבל היא שיחקה אותה קשה להשגה ואמרה שהיא כבר תמצא אותו...
אבל, לצערי, מבדיקה שעשיתי, התסריטאים נתנו לעניין הזה לשכוך ולהישכח. ביג מיסטייק. היוג'.
וכשאני מתעניינת במישהו, אני מתחילה לחפור עליו מידע. הפירסט בייס הם ויקי וימד"ב. פלניגן נשוי עם שלושה ילדים שגרים עם אימם במליבו. הוא חי מרבית הזמן בוונקובר שבה מצלמים את הסדרה ונוסע הביתה רק בחופשים. אגב, אלה אחלה נישואין שברוב המקרים יש להם אחוזי הצלחה פנומנליים כי פעם בכמה זמן כשנפגשים, עושים סקס-געגוע ואף פעם לא מספיקים לריב.
פלניגן למד היסטוריה בקולג' והתחיל לקחת שיעורי משחק בעצת חבר שאמר לו שזה יעזור לבעיית הביישנות שלו. באותו "קון" שבו צפיתי, פלניגן עומד על הבמה ומדבר, ואני חושבת לעצמי שאיזה ביישן ואיזה נעליים, ועצמי עונה לי שעשרים שנה זה המון זמן ואנשים משתנים. או שהחבר צדק.
אז אפרופו "קונים", היו-טיוב זה הסקונד בייס. אפשר ללמוד הרבה על אנשים מאיך שהם מדברים. לפעמים אני אפילו משעשעת את עצמי ורואה ראיונות ב"מיוט" כדי לשים לב לשפת גוף. לא תאמינו איזו אינפורמציה אדירה זו. אז לג'ו יש חוש הומור מצוין, כמעט כמו לדמות שהוא מגלם, והוא רהוט, שוטף ומעניין (וזה לא כל כך מובן מאליו; לגייל הרולד, למשל, שמגלם את בריאן קיני, היה קצת מעייף להקשיב, כי הוא דיבר הרבה אבל לא אמר הרבה, וגם תיבל את דבריו ב-you know האמריקאי המעצבן), ואז התענגתי גם לגלות – בין לבין – שבעברו הוא גם היה עיתונאי, מה שלגמרי הסתדר לי עם הפרסונה (וגם כתב שני פרקים בעונה השלישית והרביעית, כבוד!).
הוא עמד לו על הבמה, לבוש בסוודר גולף שחור, מכנסיים שחורים מבריקים, נעלים גבוהות דמויות טימברלנד וכנפות החולצה שלו מבצבצות בחמידות מתוך הסוודר, במקום להיות בתוך המכנסיים, ברישול הזה שתמיד גורם לי להינמס. מי יודע, אולי הדבר הזה גורם לי לרצות קצת לקנן. 
ואפילו שם השיער שלו עומד כאילו הוא הרגע יצא מהמיטה, כמו בסדרה. הלכתי לאסוף זרדים...
 
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: