אני צמה מאז שאני בת 13 (בגיל 12 לא הצלחתי להחזיק מעמד עד הסוף), ובשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מייללת ומקטרת בימים שלפני: בשביל מה אני צריכה את זה? למה זה טוב בכלל? אולי נוותר על כל הרעיון הגרוע הזה וזהו?
השנה כמובן זה גם הגיע, התקופה הזו של הרצון החזק לשבור את הכלים.
אני יכולה סתם לבלות בבית שישי-שבת כמו תמיד, לאכול רגיל, לקרוא ספר, בכל זאת ליהנות מהשקט ומזה שאין טלוויזיה, וגם לא להדליק מחשב.
הרי על אלו חטאים שבין אדם למקום עלי לכפר (אלוהים ואני דווקא סבבה, נראה לי)? ואם הייתי מגעילה למישהו במשך השנה ולא התנצלתי, הרי 25 שעות של רעב לא יפתרו את זה. זה בטח לא שווה את הסחרחורות, כאבי הראש והחולשה של אחר כך, או ההתלבטות הזו אם לגרור את עצמי למחרת לעבודה או לא.
אבל אני לא מסוגלת להפסיק. לא מסוגלת להחליט שזהו, אני שוברת את השרשרת הזו. זה לא כאילו שאני פוחדת שיכה בי הברק, או שאסקל או אטבע כמה ימים אחרי יום כיפור בגלל החטא הנוראי הזה.
במשך כל ימי הכיפורים שעברו הייתי חולמת שמעדתי, שאכלתי, בטעות או לא בטעות.
בשבילי כל החלומות האלה הם פשוט פחד להיכשל, לאבד את עצמי.
כמו שבראש השנה, אחרי ארוחת הצהרים אצל אמא ואבא, שבה אכלתי כמו חזיר בר כי האוכל היה כל כך טעים ולא יכולתי להפסיק - אמרתי לאחותי שאיבדתי את המשמעת העצמית שלי. כי זה כל העניין, לא שום דבר שקשור בבעיות אכילה או אישוז שיש לי עם משקל, אלא כי פשוט נכשלתי לעמוד במשהו שהייתי צריכה לעמוד בו.
אני לא פה בציפייה ש"תאשרו" לי את ההחלטה לקחת "פס" השנה (או בכלל), אני בעיקר רוצה לשתף וגם לעבד את מה שאני מרגישה (וזה עובד, כי פתאום, רק עכשיו, עליתי על הקשר בין הצום [ובכלל "משימות" שאני לוקחת על עצמי] לבין בעיות שליטה).
השנה הרגשת ה"אוף" חזקה יותר, נראה לי (או שאני סתם נותנת לה יותר מקום ותוקף), ובכל זאת, אני לא יכולה להישבע שאני אוכל להסיר מעצמי את המשקולת הזו ביום שישי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: