טרף קל

כך הגעתי לפלקון. אפשר לומר שמצאנו אחד את השני. אני קורא לו פלקון על שם הלוגו שעל שקית הניילון שבה הוא היה עטוף ביום שבו קניתי אותו. ראיתי אותו שוכב שם במקרר באיטליז ומייד הוא הזכיר לי את רעם, הכלב שהיה לי ביסודי עד שדרס אותו טנדר. מאחר ופלקון שלי היה שלושה קילו של בשר טחון, מן הסתם הוא הזכיר לי את רעם מיד אחרי התאונה, אבל זה הספיק לי בשביל להחסיר נשימה. מיד אספתי אותו אלי, זנחתי את שאר הקניות ורצתי לקופה. ידעתי אז שיש ביננו חיבור שאי אפשר להסביר במילים. סוג של התאמה מושלמת שמופיעה לעתים רחוקות מדי.

בדרך הביתה דיברתי אליו, הרגעתי אותו, ליטפתי אותו. הרגשתי איך הוא מתחמם מחום הגוף שלי, ואיך הרעידות פוסקות. חשבתי על הצעצועים שאני אקנה לו ועל התרגילים שהוא ילמד. במעלית כבר הייתי חסר סבלנות, והידיים רעדו לי כשהכנסתי את המפתח לדלת. התישבתי על הספה בסלון והנחתי אותו על השולחן, נזהר שלא יזנק או יפול. הוא היה די רגוע ונשכב מיידית. היה חם בדירה ואפשר לראות שהוא מתחיל להזיע. ליטפתי אותו והוא ליקק לי את היד. פלקון שלי.

בימים הראשונים הוצאתי אותו למרפסת וניקיתי אחריו. רציתי שיגדל קצת. בינתיים הסתובבתי בחנויות בכל העיר, מתייעץ עם המוכרים לגבי קולרים וסוגי אוכל, לגבי רצועות ואילוף, לגבי גינות באיזור ופיקוח של העירייה. התחלתי לשים לב שאני קצר סבלנות, שאני רוצה לחזור הביתה להיות איתו. לוודא שהכל בסדר. וכשחזרתי מצאתי אותו כמו שהוא, מנמנם לו על השולחן בסלון, בתוך השקית שלו. מזיע.

אחרי כמה ימים התחילה לצמוח לו הפרווה הכחולה ירוקה שלו ואפשר היה לנחש לפי הריח שהוא הבשיל. השכנים התלוננו על צחנת הנבלה הנוראית אבל הסברתי להם שאין ברירה וככה זה כלבים מבשר טחון, ושאם זה מפריע להם, שיתלוננו לבעל הבית, או שיקפצו לי.

בשבוע שבו החלטתי להתחיל להוציא אותי לטיולים בדיוק התחיל החורף. שלושה ימים ושלושה לילות של גשם מטורף. אפילו למרפסת היה קשה לצאת. הייתי מניח אותו שם לכמה דקות ואז לוקח אותו חזרה ומנגב אותו. בימים הייתי משחק איתו בדירה, זורק לו כדור, מקווה שיזנק לתפיסה. בערבים היינו רואים סרטים בדי.וי.די ביחד, הוא תמיד נראה כל כך מרוכז בשכיבה המכורבלת שלו על השולחן. בלילות הוא היה ישן על הכרית הריקה שלידי. אני יודע שיש מגדלי כלבים שיאמרו שלא מומלץ להרגיל אותו לזה, ושזה לא בריא ומלוכלך, אבל לא היה אכפת לי. רציתי שיהיה קרוב אלי. בבוקר, כשהתעוררתי, הייתי רואה אותו מביט בי בשקט, ומתוך שינה הייתי שולח יד ומגרד לו מאחורי האוזן, משועשע מאיך שהוא נראה שמח.

ביום שבו פסקו הגשמים וסוף סוף יצאה השמש החלטתי להוציא את פלקון לטיול הראשון שלו. תיכננתי מסלול שבו אראה אנשים שאני מכיר, אח"כ לגינה, ושם אגונן עליו מהכלבים הגדולים, ואנזוף בבעליהם שישמרו אותם קצר. חשבתי על איך בקרוב כולם שם יכירו אותנו. באותו היום הרמתי אותו מהשולחן וקשרתי לו את הקולר האדום עם הרצועה שקניתי לו. נתתי משיכה קטנה, והוא, כאילו יודע מה מצפה לו, סירב לזוז. ממש נדמה היה לי שהוא לא באמת רוצה לצאת. פתחתי את הדלת ונתתי משיכה עוד קטנה ברצועה, נדמה לי שהוא השמיע רטינה, אבל יצא אחרי בלי התנגדות מהבית. נגרר אחרי כל הדרך.

כמו אבא גאה צעדתי במעלה הרחוב, מחייך מאוזן לאוזן בלב. הרגשתי שכולם רוצים להיות כמוני, בעלי כלבים. אנשים הצביעו עלי, אנשים חייכו. לא היה אחד שלא הסתכל על פלקון שלי, שנגרר אחרי, לא ביתר התלהבות. קיוותי שלשם שינוי הוא יראה קצת יותר שימחה מיציאתו לעולם, אבל זה לא קרה. גם לא כשהגענו לגינה, שם שיחררתי לו את הרצועה, והוא, פחדן קטן שכמותו נשאר לי צמוד לרגל.

מחוייך התיישבתי לי על ספסל והדלקתי סיגריה. פלקון שכב על הרצפה לידי, נראה מתנשף ומזיע. כנראה שההליכה הזו ארוכה מדי בשביל גור קטן כמוהו. גם בגינה הרגשתי שכולם נועצים בי מבטי קנאה. הכלבים האחרים כל הזמן התקרבו אליו, ניסו לנשוך אותו, ואני בזרד דקיק ניפנפתי אותם מעל פניו. גוננתי עליו כאילו היה בשר מבשרי. ילד שלי.

"הוא מעורב" אמרתי למישהי שישבה לא רחוק ונעצה בי מבט חוקר.

"מעורב?" היא אמרה.

"מעורב, חצי בקר, חצי הודו" אמרתי.

היא חייכה אלי ושאלה אם יש לי אש. קמתי והוצאתי את המצית מהכיס. אני מוכן להשבע שהפנתי לו את הגב רק לשניה אבל זה הספיק. מאחורי גבי זינק האסקי על הספסל ונעץ בו שיניים. כשזינקתי עליו, מתגובות הסובבים, אפשר היה לחשוב שאני היחיד ששמע את יללת הכאב שלו. יללה שאני עדיין שומע בחלומות. בעטתי להאסקי בבטן והוא התקפל אבל זה היה כבר מאוחר מדי, הוא שמט את פלקון מהפה בשני גושים גדולים וריח הבשר המרקיב, שהיה לי כמו ריח של בית, כאילו היה תרועת התקפה לכל כלבי האיזור. במהירות הם התחילו לקרוע אותו לחתיכות, לפזר את בשרו בגינה, לריב על השלל, לרקוד על הדם.

כאחוז אמוק התחלתי להכות בהם במקל, צורח ומקלל, נלחם על כל פירור, מנסה לאחוז בקצת הבשר שנשאר בקולר, והם ממשיכים, ועוד מגיעים, ואני בועט ובועט, וכמו בחול טובעני, כל בעיטה, כל תנועה מורידה אותי עמוק יותר פנימה אל האבדון. ואז התחילו בעלי הכלבים להכות בי. תחילה אחד, אח"כ שניים, אח"כ כולם. ואני שוכב לי על הריצפה, לא מרגיש את המכות ובוכה על הכלב המת.

בסוף הם עזבו אותי לנפשי. נשארתי לשכב שם עוד כמה דקות ואח"כ גררתי עצמי לספסל, והדלקתי סיגריה. ישבתי שם שעה ארוכה כואב ובוכה בשקט, משתדל למחות את הדמעות בסתר, שלא יראו. משתדל לא לראות את הדם על הריצפה, לא חושב לרגע שזה הדם שלי. אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהבחורה עם הסיגריה התישבה לידי. היא שמה לי יד על הכתף, למרות שמעולם לא נפגשנו, והמגע שלה פרם לי את התפרים העדינים. בכיתי בקול רם, דומע, ומושך באף. "די, די" היא אמרה לי, "בסה"כ קצת בשר טחון, החנויות עוד פתוחות".

הסתכלתי עליה בבוז, ואז קמתי והלכתי בלי לומר לה מילה.

הבדידות עדיפה.