טרף קל

לאחרונה לא קורה כלום. לא רק שום דבר חדש, גם שום דבר ישן לא קורה. כלום. לאחרונה דברים לא עובדים לי טוב. אני טועה בבחירת מילים. גם המילים הכתובות מתחמקות ממני. קשה לי להתרכז בכתיבה וקשה לי להתרכז בקריאה. משהו בקואורדינציה שלי לא בסדר, אבל משהו בקואורדינציה שלי מאז ומתמיד לא היה בסדר. לאחרונה דברים נופלים לי מהידיים. היום בבוקר נפלה לי צנצנת הסוכר מהיד והתפזרה על הריצפה, אספתי את הכל מהריצפה לתוך צנצנת חדשה, עם כל הלכלוך והזכוכית המנופצת. אני משועשע מהאפשרות שאולי עם כוס הקפה הבאה רסיסי זכוכית ישספו אותי מבפנים.

אולי החורף גורם גם לדברים שאינם מעוגנים בחומר להתכווץ. יש ירידת מתח באוויר, במובנים מסויימים אני מרגיש כאילו הזדחלתי לי לתוך שנת חורף. אני לא מוצא יותר מדי טעם ביציאה מהמיטה וגורר את עצמי בכוח למקלחת. אח"כ אני תוהה אם בכלל להתלבש, או להתגלח. עכשיו כשיש זכוכיות בסוכר אולי תהיה פחות התחבטות בנוגע לזה. כוס הקפה הופכת להיות ההרפתקאה היומית שלי. כוס קפה על הקצה. כוס קפה של סכנה.

אני צריך תחביב.

אולי אני אתחיל לגדל ארנבונים לבנים, ואלמד אותם לעשות תרגילים. אני אצור לי תוכנית ריאליטי פרטית משלי, עם ארנבונים לבנים. כל יום אני אתן להם משימות ובסוף כל יום אמלוק את צווארו של המפסיד ואכין ממנו נזיד ארנבון עם בצל, תפוחי אדמה וגזר או ארנבון מצופה שוקולד וסוכריות.  מהפרווה אני אכין נעלי בית בצורת ארנבונים, וצווארונים למעילים, ושטיחים קטנים. שטיחונים קטנטנים.

אולי תחביב אחר?

אוריגאמי!

יש המון סיפוק באוריגאמי. זה כמו ללמוד אומנות לחימה, רק בלי להחימה. סוג של חוויה נפשית מתקנת. חווית זן. הדבר המעניין באמת עם אוריגאמי זה השלבים המתקדמים, אחרי שמסיימים עם כל החומר שיש בספרים ובחוגים המקובלים, אפשר להתחיל לעסוק באומנות האמיתית שאליה הכל מוביל. אומנות האוריגאמי ההפוך.

זו חוכמה קטנה מאוד ליצור דמויות ובע"ח מנייר על ידי שינון תבנית של קיפולים. בסופו של דבר, זה לא מתוחכם הרבה יותר מלקמוץ אגרוף על פיסת נייר. באוריגאמי הפוך התהליך הרבה יותר מורכב. גדולתו של אומן האוריגאמי ההפוך היא ביכולתו לקחת בע"ח ודמויות בשר ודם, וע"י פתיחת הקפלים וישור הקמטים, להפכם לדף נייר חלק, נקי מצלקות של קיפולים ושברי קימוט,

בשלבים הראשונים של לימוד האוריגאמי ההפוך לומדים על צורות חיים בסיסיות כמו חרקים. היתרון בחרקים, למרות הקושי שבעיסוק עם חלקים קטנים, טמון בעובדה שלחרקים יש סימני קיפול נוקשים וברורים, והדבר היחיד שעל הלומד לפענח זה את הסדר הנכון לשיטוח. בהמשך שוקד ההמתמחה על פתיחת קפליהם של דו-חיים, צפרדעים, לטאות, נחשים וכו'. אח"כ הוא מתקדם לציפורים, אח"כ ליונקים קטנים ויונקים גדולים, עד שבסופו של דבר פותח מאסטר האוריגאמי ההפוך קפליהם של בני אדם, ומיישרם עד לכדי יצירת דף חלק.

עובדה ידועה היא שהמאסטרים הגדולים של האומנות מחזיקים ביכולת לפתוח את הקפלים של עצמם.כלומר, לפתוח לעצמם את הקפלים לבד, ולהחליק את הצלקות, עד לכדי העלמות לתוך הנייר שממנו הם עשויים. כמובן שאין הוכחות לכך, אבל מצד שני, גם אין מאסטרים זקנים לאוריגאמי הפוך. יש אומרים שהמאסטרים מפקידים באוזני תלמידם הבכיר את הידע הסודי ודורשים ממנו להפוך אותם, לאחר סיום התהליך, לקיפול הנייר החביב עליהם מילדותם, קיפול הנייר שהוביל אותם אל תוך התהליך שהם עומדים לסיים. וכך, שמועה אומרת, במקדשי אוריגאמי סודיים ביפן, ניתן למצוא פה ושם על מזבח, בין נרות וקטורת, גם ברבור מקופל עם כנפיים שזזות במשיכה, או פרח לוטוס מנייר לבן.

אני שוכב במיטה ומדמיין את עצמי בסוף הדרך, כמאסטר אוריגאמי הפוך זקן. מבצע בפעם הראשונה והאחרונה את פתיחת הקפלים העצמית, באמצע היום, על חוף הים, בלי תלמיד שיקפל אותי לפנגווין וישמור עלי במקדש. כמאסטר האוריגאמי ההפוך היחיד בארץ, ללא תלמידים וללא מקדש, אני עומד על החוף ונושם. אני פותח לעצמי את בית החזה והבטן, לאט מיישר את הצלקות הזקנות שלי. מחליק את האיברים הפנימיים, מישר את הקימורים של הזרועות. עוצם עיניים אל מול הים בפעם האחרונה ופותח לאט לאט את כל הקיפולים שמרכיבים את הראש. מתיר את הליפופים ומחליק באצבעות מיומנות את מה שהכיל פעם את המחשבות. אני ממשיך בתהליך לאט וביסודיות עד שלבסוף נותרת רק אצבע אחת בקצהו של גליון נייר לבן ומרובע. חלק ונקי כאילו נוצר עכשיו, ובאחת מפינותיו אצבע אחת מתפתלת לה, מיישרת את עצמה אל סופה.

כשאני מיישר את האצבע האחרונה שמחברת אותי לעולם התלת מימדי, כרית האצבע נחתכת על ידי הנייר שאליו היא הופכת וטיפת דם אחת אחרונה מופיעה בקצה האצבע, שניה לפני שזו נעלמת, ולבסוף נספגת לה בפינת הנייר הלבן שהפכתי להיות. בשבריר השנייה האחרון שבא לפני אובדן הצורה הגופנית שלי, אני מרגיש שנכשלתי.

אח"כ אני נשאר שם שעות על החוף, נסחף ברוח מצד לצד. בבוקר ילדה קטנה מגיעה ועושה ממני כובע נייר. כמה שעות אח"כ מגיע אבא שלה ועושה ממני סירה, וכמו אסקימוסי זקן על גוש הקרחון שלו, מאסטר האוריגאמי שהייתי נשלח לגלות, אל הים.

אני הולך לשתות כוס קפה, עם כפית מסוכר הסכנה שלי.