טרף קל

הבעייה הגדולה עם החבר הדמיוני שלי היא שכולם רואים אותו. הבעייה הגדולה עם חבר דמיוני שכולם רואים היא שהוא מתחבר גם לאנשים אחרים. הבעייה הגדולה בחבר דמיוני שמתחבר לאנשים אחרים היא שהרבה פעמים, הוא מעדיף את חברתם על חברתי, גם כשאני צריך אותו. הוא אומר שאני מדכא אותו ושנמאס לו מכל ההתבכיינות שלי על כמה חרא לי. כל זה לא היה מטריד כל כך אם הוא לא היה מתעקש על תחפושת הגורילה שהוא לובש כל הזמן, למרות שאני מנסה לדמיין אותו אחרת. לכו תבינו חברים דמיוניים.

הוא הופיע לראשונה כמו שהוא תמיד מופיע, בפתאומיות. יום אחד, לפני כמה זמן, ישבתי בבית קפה וניסיתי לקרוא, כשהרמתי את הראש הוא ישב שם מולי, כאילו תמיד היה שם, בוהה החוצה אל הגשם, בחליפת הגורילה שלו עם פני הפלסטיק הקפואים האלה. נעצתי בו מבט והוא, מבלי לסובב את הראש אמר למלצרית, "אספרסו קצר, בבקשה".

"אל תדאגי, הוא רק בראש שלי", אמרתי למלצרית, שכנראה ראתה כבר דברים משונים יותר.

"אז להביא את הקפה או לא?" היא שואלת.

"תביאי" אומר לה החבר הדמיוני שלי מתוך חליפת הגורילה שלו, "ותביאי קש, כי הפה של המסכה לא נפתח וצריך לשתות דרך האף"

לפעמים הוא מופיע בבית כשאני ישן, הוא מתגנב לי למיטה מסריח מסיגריות ואלכוהול וגונב לי את השמיכה. אני אפילו לא טורח להסתובב יותר. לפעמים אני מרגיש בבוקר כאילו הוא שפך את כאב הראש שלו לתוכי. יש תחושה כאילו הוא חי בתוך איזה סרט קולג'ים משנות השמונים, והוא מנסה להתקבל לאיזו אחוות סטודנטים מסתורית, והולך למסיבות הדוניסטיות כל הזמן, כאילו אין מחר.

הפסקה בסיפור:

אתם רואים, הסיפור הזה רק בתחילתו, וכבר אני מרגיש בבטן שאני הולך להרוג אותו בפרץ מטורף של אלימות, ודי נמאס לי מזה. נמאס לי מלהרוג את הדמויות שלי, אבל אני לא מוצא להן פתרון אחר. נמאס לי מהתחושה הזאת בבטן. לא רציתי להרוג את הכלב, לא רציתי להרוג את השיבוט, אבל לא היה להם סוף אחר.

אני יושב מול המחשב ושומע אום-כולתום, ומשתדל בכל הכוח לא לחנוק את החבר הדמיוני שיש לי על המסך ובתוך הראש, ובאופן מפתיע הופיע פתאום גם על הכיסא שלידי, בחליפת הגורילה שלו, מעשן פרלמנט ארוך דרך הנחיר של המסכה, מאפר על השטיח, וצוחק עלי.

"אתה כזה נקניק, טרף", הוא אומר לי עכשיו, וצוחק על זה שאני כותב אותו, "כמו קצרנית אתה, נשבע לך"

"עוף מפה, אנחנו בהפסקה מהסיפור, אתה לא אמור להיות פה" אני מנסה לומר לו, "עוד מילה אחת ממך ואני מוחק את הקובץ הזה ואתה חוזר לתוך הראש שלי לתמיד".

"נראה אותך" הוא אומר לי, ויודע טוב מאוד שתוך פחות משעה אני אתן גם לכם לקרוא עליו.

הייתי רוצה שאני והחבר הדמיוני שלי נצא למסע ביחד, ונלמד אחד את השני שעורים על החיים ואהבה וחברות, אבל זה לא קורה. במקום זה הוא יוצא מעצבן ומסתובב כל הזמן בחליפת הגורילה שלו מאחורי, וצועק "קוקו" כשהוא שם לי ידיים על העיניים, בשביל לבדוק אם אני באמת יודע להקליד עיוור. הייתי רוצה לראות את עצמי בסוף הסיפור הזה קצת יותר אופטימי וקצת יותר ריק מחרדות, אבל אני מרגיש איך המתח סביבו מתגבר ובדמיון אני כבר רואה אותו כשגרזן מפלח לו את הגולגולת. לצערי, הוא כנראה לקח שליטה גם על הדמיון שלי, וכרגע הוא מרקד מאחורי ומשחק עם המפסק של האור, כשגרזן נעוץ לו בצד הראש, ודם משפריץ לו מהצדדים.

"אתה כזה ילדותי" אני מנסה לומר לו, כאילו שאני כזה בוגר, אבל הוא ממשיך לפזז ולדמם על הקירות.

אולי זה הפתרון. הרי למעשה כבר נעצתי בו את הגרזן, והוא לא מת. הנה, יש לי דמות שאני לא הורג כי אני לא יכול. הרי לא משנה כמה אני אנסה, החל מעכשיו החבר הדמיוני שלי, שכולם, כולל אתם, רואים כרגע, לא יכול למות. הנה נתתי לו רעל, והוא מגרגר אותו. הנה פוצצתי אותו עם מחבת יצוקה, וגורנישט. יוק.

"נו תגיד את זה כבר" הוא לקח לי שליטה על הידיים עכשיו ומקליד בעצמו, הגורילה, "תגיד כבר את מה שמעיק עליך, ובוא נלך לשתות בירה"

"אני לא יודע על מה אתה מדבר" אני אומר לו והוא משמיע מין קול גרוני מגחך. אני עוצם את העיניים חזק, כדי שלא יוכל לראות את המסך, אבל כמוני, הוא יודע להקליד עיוור, וממשיך בלי הפסקה.

"תספר להם כבר ששברו לך את הלב,או בעצם ששברת אותו לעצמך, ואתה לא ממש מתאושש מזה. תספר כבר שאתה לבד, ומרגיש מיום ליום שאתה מתכווץ החוצה מהעולם. תספר שאתה מובטל ולא מצליח למצוא עבודה, והכשלונות מפרקים אותך לחתיכות. תספר שאתה בורח לאלכוהול וסמים כי רק ככה אתה צוחק. תספר שאתה תקוע במקום ולא מסוגל לזוז, כי אתה פוחד משינויים. תראה, אפילו על הדמויות שלך אין לך שליטה יותר, והן אומרות בשבילך את מה שאתה מנסה להסתיר, אבל כולם רואים את זה גם בלעדינו. כולם רואים את הדיכאון שמחלחל לך מבין האצבעות, כמו שובל של חילזון אחריך בכל מקום. תראה לאן הגעת, חבר דמיוני בחליפת גורילה, עם סיגרית פרלמנט תקועה בנחיר של המסכה מספר לך שאתה צריך טיפול, זה לא נראה לך טפשי" הוא אומר, ואני מגחך עם דמעה בעין.

"מה בכלל אתה יודע על זה?" אני אומר לו ומרוקן לו מחסנית לתוך הראש.

"נו, די כבר" הוא אומר, "קבעת לפני שתי פסקאות שאני לא יכול למות מדברים כאלה. נו, תספר להם את כל זה, ובוא נחזור לחיים נורמליים, בדיוק התחילה שנה חדשה, זה זמן טוב לשינויים"

"אתה יודע טוב מאוד שאני לא מסוגל לכתוב על כל זה. חוץ מזה, אם הייתי יכול לכתוב על זה, אתה הרי לא היית קיים בכלל" אני מזכיר לו.

"יש בזה משהו, מצד שני, אני לא בטוח מה עדיף" הוא אומר.

"אז מה עכשיו?" אני שואל אותו.

"מאיפה אני יודע, אני כולה בתוך הראש שלך" הוא אומר, ונעלם.

אפשר להמשיך בסיפור.

אבל מה הטעם.

אני חושב שאני מרגיש קצת יותר אופטימי וקצת פחות חרד.