טרף קל

פעם, לפני כמה שנים טובות, ניהלתי רומן וירטואלי עם מישהי, אחד מני רבים באותה התקופה, סתם בשביל להעביר את הזמן. "רומן וריטואלי". צירוף מילים די גדול לחלופת אי-מייל פעמיים-שלוש ביום, מהעבודה. תכתובת שהתוכן שלה "אינו ראוי" להעברה בין גבר רווק בשנות העשרים לבין אשה נשואה, באמצע שנות השלושים. מעולם לא נפגשנו, מעולם לא החלפנו תמונות. לא באמת היה רצון לשבור את החומה ביננו, למרות המשבר בנישואיה.

אנשים שכותבים יודעים איזה ריגוש אפשר לקבל מקשר כזה. למשך כמה שבועות ארוכים חלקנו קשר מאוד אינטימי, כמו שכולנו יודעים שאפשר לחלוק עם מאהבת ווירטואלית. שיחות על משברים, אכזבות, שבירת שיגרה שכזו. היתה ציפיה למייל הבא בכל צד. היתה דחיפות לכתיבה שלא באה בכל יום. שנינו קיבלנו תזזית נעימה מכל הסיפור הזה, מבלי לצפות ליותר. כמו בכל רומן וירטואלי, די מהר גלשנו להתכתבות על סקס, ודי מהר גם התקדמנו לתכנים מעניינים יותר. היא סיפרה לי על הריגוש המיני שהיא מקבלת מכתיבת דואר "אסור" וסודי אלי. היא סיפרה לי איך היא מנסה לפעמים לפתות את בעלה אחרי קריאת מייל שלי, איך היא מגיעה אליו רטובה לגמרי ומנסה לעורר בו עניין, ואיך היא תמיד מתאכזבת ומחכה שירדם כדי לאונן בשקט. היא סיפרה לי על הריחוק הרגשי מבעלה. על חיי המין שמתו מהר, וגם כשהיו בחיים לא היו מוצלחים במיוחד. היא סיפרה לי על הפנטזיות שלה, שהיו, באופן די לא מפתיע, סטנדרטיות. היא רצתה סקס במקום ציבורי. היא רצתה שיקשרו אותה. היא רצתה מישהו חזק שיקח שליטה ויעשה בה כרצונו, כלשונה. היא רצתה מישהו שלא היה בעלה. היא רצתה את חיי הרווקות שמעולם לא ממש היו לה. היא רצתה, כמו כולם, כמו כולן, הרפתקאות.

לתקופה קצרה הכתבתי לה משימות קטנות, שהוסיפו לשנינו עניין לחיים, וריגוש מיני, ותחושת יופי. "מחר תלבשי חצאית קצרה ושחורה לעבודה, ואל תלבשי תחתונים". "מחר קחי איתך את הוויברטור שלך לעבודה ותאונני בשירותים באמצע היום". "מחר תפלרטטי עם לקוחות". "מחר תלכי יחפה". היא היתה כותבת לי במהלך היום, מה היא עושה ואיך זה גורם לה להרגיש, על איך אנשים אומרים שהיא נראית קורנת וצעירה יותר, על איך היא מרגישה מלאת חיים או חרמנית, על איך היא מרגישה שונה או חזקה או נשית או שכולם מסתכלים עליה, או כל דבר אחר. זה היה נחמד ומרענן, וסיפק לי עוד זיקפה יומית ודופק מואץ, בימים ארוכים של ישיבה מול מחשב וכתיבת קוד עם קפה וקפה וקפה.

במהלך אותה תקופה היא חלקה איתי גם את השירה שלה. שירה שלא אהבתי. השירים שלה היו רומנטים ומשתפכים מדי לטעמי, כיאה, קלישאתית, לאשה שעובדת במשרה אפרורית בסוכנות נסיעות, וחיה חיי שיגרה מעיקים. השירים שלה זעקו לשינוי הוליוודי-אחים-גרימי-האנס-כריסטיאן-אנדרסוני, של נסיך על סוס לבן, שמעולם לא מגיע. יכולת ההתנסחות שלה דעכה בשירים לתוך קלישות ודימויים חבוטים, עננים אפורים ומשקי כנפיים רחוקים וכאלה. אני זוכר בבירור את ההתרגשות שקיבלתי כשהיא אזרה אומץ ושלחה לי את השיר הראשון, ואת האכזבה המרה שלי, כשקראתי אותו. הייתי רוצה לומר שהיה שם בין המילים גם מין רעב שכזה, שלא הייתי מסוגל אז להבין, אבל זה לא ממש נכון. היתה שם הרבה נאיביות ואכזבה, מהסוג שרואים מתחת לכל אבן, ומסביב לכל פינה. היתה שם התפכחות עצובה שלא מצליחה לגעת.

באותם ימים היא היתה על סף פרסומו של ספר שירה ראשון. וכשיצא, אחרי שכבר לא היה ביננו קשר, הלכתי לסטימצקי ברחוב דיזינגוף ומצאתי עותק, ובהיתי בתמונה שלה, על הכריכה. בהיתי בשיער השחור הארוך ובעור הלבן. לא קניתי את הספר, לא אז, ולא מאז, כנראה בגלל שהביך אותי להחזיק עותק של בררה רומנטית שכזו בסיפריה, אבל אני עדיין מוצא את עצמי מחפש אותו בחנויות לפעמים, וכשמוצא עותק, מוצא את עצמי מפשפש לה בין המילים הכתובות, ומגלה מין נחמה בהכרה של האשה שמאחורי המילים האלה, שאין בהן את התנופה שהכרתי מהתכתובת ביננו.

בסופו של דבר זה דעך די מהר, כמו הרבה דברים אחרים. נושאי כתיבה מיצו עצמם, והיה ברור לשנינו שלא ניפגש לעולם. אחרי מיצוי פרטי הרקע וההשתובבות המינית, העניין בפרטי השיגרה דעך והתכתובת הפכה לקונית עד שנעלמה. לפעמים אני עוד חושב עליה, אלא שהיום לוקחות לי עוד כמה שניות עד שאני נזכר בשמה המלא. את כל התכתובת ביננו מחקתי מזמן, תוצר של החלפת מחשבים ושינוי כתובות דואר.

לפני כמה ימים ראיתי איזכור באיזה מקום ברשת על מותה מסרטן, הרבה יותר מדי לפני גיל ארבעים. בלי תמונה, ובלי יותר מדי פרטים. סתם איזכור, על מישהי שכתבה פעם ספר שירה רומנטי שלא היכה גלים. ידיעה קטנה באתר מזערי שעוסק בספרות. קשה לי להסביר כמה עצוב זה עשה לי.