טרף קל

"את קברינו היקרים נאלצים אנו להשאיר מאחורינו – סבורני, שהפרידה מהם תהיה לנו, עם רודף בצע כמונו, הקשה ביותר"

בנימין זאב הרצל

לפני כמה ימים הלכתי לבקר את אבא. לא הייתי אצלו כבר יותר משנה ועברתי באיזור, והיה יום יפה, אז עשיתי סיבוב מסביב לכיכר, ונהגתי אל תוך בית הקברות. אחרי כמה שנים של ביקורים שם אני כבר לא צריך לזכור קואורדינטות של מספר אזור וגוש, שורה וחלקה. ישנם דברים שלא משתנים בבית הקברות כמו מבני בטון המאכלסים לוחות חשמל, צינורות מים וברזים. נסעתי לאט בכביש המתעקל, משתדל לא לדרוס אבלים טריים עם זרי פרחים ומשקפי שמש, עד שזיהיתי את הפניה הנכונה, חניתי ליד הבטונדה ויצאתי מהאוטו. לא רחוק ממני חנתה מונית לבנה ונראה שהנהג ישן בכיסאו, עם החלון פתוח ורגל אחת משתלשלת, בנעל ספורט לבנה מעור, מחוץ לחלון. אני מניח שזה מקום לא רע לתפוס בו כמה שעות שינה. האיזור הזה של בית הקברות כבר מאוכלס כמעט לגמרי ואין בו תנועה רבה. שקט פה.

לאחרונה חזרתי לשוטט לי קצת באתרי ההיכרויות. הבדידות מעיקה עלי לפעמים, ויש בזה מין נחמה קטנה של אפשרות. אני לא פונה לאף אחת, ולא טורח לענות לנשים שיזומות מהלך, ופונות אלי. אין לי סבלנות לזה. לפעמים אני מסכים לנהל שיחה קצרה, פעם או פעמיים אפילו עברתי לשיחת טלפון, אבל אחרי כמה דקות מכה בי שעמום וחוסר רצון להתקדם, ואני מוצא תירוץ כזה או אחר לסיום השיחה, תוך הבטחה שאתקשר למחרת, ובזה נגמר הסיפור. משהו בשיטוט הזה באתרי היכרויות מזכיר לי שיטוט בין מצבות. המעבר המהיר בין תמונות, עם עצירה רגעית פה ושם למחשבה חולפת על אפשרויות שלא מתממשות. זה מזכיר לי קצת את האתר של יד ושם או אתר "יזכור".

התחלתי ללכת בין המצבות, קורא שמות, מחשב גילאים בראש, קורא חלקי הקדשות ומתרשם מעיצוב מצבה חריג פה ושם. אני יודע בערך איפה הוא נמצא, ותמיד משתדל ללכת כמה שורות רחוק יותר, בכדי לזהות את המצבה שלידו. ליד אבא קבורה בחורה יחסית צעירה, ממוצא גרוזיני לפי השם. קרוביה הקימו לה מצבה משיש שחור, שעליה חרוטה דמותה. קל להשתמש בה כמראה מקום, כי רואים אותה טוב ממרחק של כמה שורות. "החברה של אבא" אני ואחותי קוראים לה בצחוק כשאנחנו שם, "הם בטח משתוללים להם שם למטה, הסווינגרים האלה".

חצי שעה קודם לכן עוד ישבתי מכופתר עם מנכ"ל של איזו חברה ודיברנו על התפקיד והתנאים וכל הסיפור הרגיל. איפה הייתי ומה עשיתי? ומה עשיתי אח"כ? ומה עשיתי מאז? לשם שינוי זה היה די חברותי ומשעשע ויצאתי משם עם תחושה טובה. אני מניח שהנסיון המצטבר שלי בשיחות ראשונות מאתרי היכרויות תורם לי ברגעים האלה. קל לי להיות נינוח עם כוס קפה ביד. זה הכל סוג של שיחת היכרות ראשונית שכזו. בזמן הקצר שיש לנו הוא צריך להחליט אם הוא מוכן לקפוץ איתי למיטה, ועוד לשלם לי בשביל זה. למרות הנינוחות הזו שהצגתי, כמעט ולא ישנתי בלילה שלפני מרוב מתח. נבנה בי מין לחץ כזה של "הזדמנות אחרונה", שאם לא אצליח לממש, מי יודע לאן אקרוס.

דקות קצרות של שיטוט בין מצבות ואני מזהה את "החברה של אבא", ואותו משמאלה. אני מתקרב אליו ומופתע לגלות אבן על המצבה. כנראה שמישהו היה כאן לאחרונה, מוזר. תמיד מוזר לי שאנשים אחרים מגיעים לכאן, מלבדי ומלבד אחותי. לאבא יש מצבה צרה נמוכה ופשוטה, בלי אבן ניצבת, בלי קישוטים. מצבת שיש פשוטה וזולה. כשהוא היה בתרדמת התקשר אלי אחד "מחבריו" כדי לנזוף בי על זה שאני לא לצידו. טרקתי לו את הטלפון בפנים. אחרי שאבא מת אף אחד לא התנדב לשים כסף למצבה, אף אחד לא בא לשאול אם צריך. אני עוד הייתי בקבע ואחותי היתה אחרי לידה, ואמא, שרק שילמה את החובות שלו מאז שעזב, כיסתה את החוב האחרון שאבא הצליח להשאיר אחריו ומימנה גם את המצבה.

התיישבתי על המצבה של החברה של אבא ותהיתי מה עכשיו. למה באתי לפה בכלל? אני הרי לא מתכוון להתפלל או משהו כזה, אפילו כיפה לא שמתי על הראש, אז למה באתי? למה בכלל אני מרגיש צורך לחזור לכאן לפחות פעם בשנה? ועכשיו כשאני פה, כמה זמן אני צריך להשאר? האם מבט חטוף מספיק, או שאני צריך לשבת ולתהות, או לנסות לדבר איתו? אני אמור לבכות עכשיו? האם זו הנקודה שבה אני מתחבר לכאב שלי ומשתחרר מכל המועקה הזו שאני סוחב?

בהיתי במצבה, ובמצבות שמסביב. מסביב לקבר שמשמאל מונחות אדניות עם צמחיה שאינה דורשת טיפול. אני זוכר שפעם זה נראה ירוק ומטופח, אבל עברו כמה שנים, והפלסטיק המצהיב והסדוק רק מחדד את התחושה שאיש אינו מגיע לכאן יותר. בכל מקרה אני תמיד משועשע מחדש מהאירוניה הקלה שבצמחיה הזו. באדניות בבית הקברות צומח "היהודי הנודד".

חשבתי קצת על כמה לא טוב לי לאחרונה, ותהיתי אם יש משהו שאני יכול לעשות בנידון בכדי לשנות את זה. אח"כ קמתי והלכתי, מקפיד, בניגוד לאפיקורסיות שלי, לצעוד החוצה במסלול שונה מזה שבו צעדתי פנימה. הרגלים ואמונות תפלות קשה לשבור. עצרתי לרגע להדליק סיגריה, ושמתי לב שאני עומד ליד כמה מצבות של ילדות שנהרגו בפיגוע בדולפינריום, עם כיתוב ברוסית וצמחיה מטופחת. כשנהגתי החוצה ראיתי שנהג המונית התעורר ועומד שם בפינה מאחורי מבנה הבטון ומשתין.

"אני לא אגמור כמוך" חשבתי בטון קלישאתי ומלא פתוס, כמו דמות מאיזה סרט רע, לכיוון המצבה של אבא, כשכבר הייתי מחוץ לבית הקברות, וגיחכתי לעצמי.

"מה שלומו?" אחותי שואלת אותי, מופתעת קצת, כשאני מספר לה בטלפון שמסרתי לאבא דרישת שלום גם בשמה.

"כמו תמיד, את יודעת" אני אומר לה, "כבודו במקומו מונח".

"ומה איתך?" היא שואלת, "משהו חדש?"

"כנראה שמצאתי עבודה"

"אוי ואבוי, מה תעשה?" היא צוחקת.

"כנראה שאאלץ ללכת לעבוד" אני אומר ונאנח.

כמה שעות מאוחר יותר קיבלתי תשובה שלילית בנוגע לעבודה. עניין של חוסר נסיון בתחום מסויים ודחיפות פרוייקטים וכו', הם הסבירו לי בנימוס, אבל ציינו שהתרשמו ממני לטובה. קרסתי. למשך יום או יומיים הייתי בעיקר שיכור ועצבני, וסביר להניח שאם מבנה הגוף שלי היה שונה, מישהו בטח היה מכה אותי, בהתחשב בגסות הרוח הכללית שלי באותו הזמן. ממש ניסיתי להתחיל מכות עם אנשים ברחוב, רק בשביל לשחרר קצת קיטור. באותו הלילה הייתי כל כך עצבני שקצת אחרי חצות, מוכה אלכוהול, יצאתי לרוץ, עם בגדים קצרים, בלילה קר, בלי חימום מקדים. רצתי כמעט חמישה ק"מ וקפא לי התחת.

כמובן שקמתי ביום למחרת עם הצטננות וצוואר תפוס.

כנראה שהייתי צריך להרגיש ממש טפשי בשביל להרגע. בשביל לחזור לפרופוציות האוויליות שלי. אין כמו צוואר תפוס בשביל להרגיש ממש טמבל. נסו פעם לגלח את צד שמאל של הפנים כשאי אפשר לסובב את הראש ימינה מול הראי.

נרגעתי.

כעבור כשבוע התקשרו אלי שוב מהחברה ההיא והציעו לי תפקיד אחר.

מסתבר שאני חוזר למעגל העבודה, למרות הכל.