טרף קל

The Trash Can / Charles Bukowski

This is great, I just wrote two

.poems I didn't like

There is a trash can on this

.computer

I just moved the poems

over

and ped them into

.the trash can

They're gone forever, no

paper, no sound, no

fury, no placenta

and then

just a clean screen

.awaits you

It's always better

to reject yourself before

.the editors do

Especially on a rainy

night like this with

.bad music on the radio

And now

I know what you're

:thinking

Maybe he should have

trashed this

misbegotten one

.also

,Ha, ha, ha

.ha

הא, הא, הא,

הא.

הנה בוקובסקי איש שנות החמישים האולטימטיבי,בערוב ימיו, בתחילת שנות התשעים, משתאה אל מול פלאי הטכנולוגיה הממוחשבת, אחרי עשרות שנים של כתיבה על נייר עם עפרון או מכונת כתיבה. אצלי התהליך הוא הפוך. מדי פעם אני חוזר לכתוב על בלוק נייר צהוב, או בפנקס לבן קטן, עם עט פיילוט בצבע שחור, והדיו מלכלך לי את צידה החיצוני של הזרת.

פעם אפילו כתבתי פוסט, שנגנז כמובן, על התחושה המפתיעה של חזרה לכתיבה בכתב יד, אחרי שנים של כתיבה ממוחשבת. החבר בוקובסקי נחשף לטכנולוגיה לא הרבה לפני מותו. ניתן לתהות אם יש קשר בין השניים. אם נתחשב בגילו ובסגנון חייו, יהיה סביר יותר להניח שלא, אבל לכו תדעו.

אני מחבב את החבר בוקובסקי.

אני גם מחבב את כתב היד הבלתי קריא שלי, עם האותיות המסתלסלות מעל לשורות.

בניגוד לחבר בוקובסקי, אני שומר את כל הזבל שלי. כל הטקסטים שלא הגיעו לפרקם, מתרכזים בסופו של דבר בקובץ אחד שהולך ותופח. מין מערום של גיבובי שטויות, נושאים שחוקים, טקסטים מביכים, התחלות של סיפורים, פסקאות שנחתכו מטקסטים אחרים, פרגמנטים שלא מתקדמים לשום מקום והברקות לשוניות שמאבדות מטעמן אחרי הקריאה השניה. קיר הנצחה למחשבות מתות.

ביום חמישי היה לי קצת יותר מדי.

קצת יותר מדי שתיה.

קצת יותר מדי עישון.

קצת יותר מדי כסף שנשרף.

קצת יותר מדי רעש.

קצת יותר מדי בוקובסקיאיזם, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

מאז אני בהפוגה.

מאז שישי לפנות בוקר לא יצאתי מהבית, לא לגמתי אלכוהול, לא עישנתי סיגריה.

עכשיו אני יושב מול המחשב ומשוטט מתוך שעמום בין כרטיסים בקופידון, לבין הדף הנכתב לבין חדשות על חללית שנחתה על טיטאן, והכל יושב לי מול העיניים, כמו בהייה במים נופלים. אז אני יושב ותוהה, כמו בוקובסקי אולי, אם להמשיך לכתוב את הפוסט המתמשך הזה שאין בו כלום בינתיים, או למחוק או לפרסם ולצחוק.

הא, הא, הא,

הא.

לפני כמה ימים ישבתי סוף סוף לענות לאקסית שלי על המיילים שהיא שלחה. שלושה מיילים שלה לא קיבלו תשובה. שלושה שבועות לא כתבתי לה, אולי יותר. שיא שלא יאמן, בהתחשב בצורך הבלתי נשלט שלי לחלוק איתה את חיי, עדיין, למרות הכל. ישבתי שעה ארוכה וסיפרתי לה את כל קורותי בשבועות האחרונים. כתבתי את ראיונות העבודה, והציפייה, והמשבר, והצוואר התפוס, וליל הסילבסטר העמום והקר, והראיון הנוסף וסגירת החוזה. כתבתי קורקטי וכתבתי יבש וערכתי ומחקתי דברים שאינם במקום, כדי שלא תתרווח לה על הגעגועים שלי. כדי שלא תמצא היא את הנחמה שאני לא מקבל. חצי שנה אחרי, אני יכול לומר שהבעייה הגדולה ביותר בפרידה הזו, היתה אובדן העתיד. אני מתגעגע לעתיד שבניתי לי איתה בראש.

ואני יודע שאני מוחק לאט לאט את התקופות הרעות והבעיות ביננו, ואני יודע טוב מאוד שאני מייפה את הכל, כי הרי רוב הזמן היה שם גשום, ובזכרונות שלי הכל שטוף שמש. ולא איכפת לי יותר. ואני גם יודע שאם שוב נחזור ונתחבר, שוב אבטל את עצמי, לידה כמו פעם, ואלך מסביבה על קליפות ביצים, כדי לא להפר את האיזון העדין, שגם ככה אין לי עליו כל השפעה, כדי למשוך את התקופה הזו כמה שיותר, למרות שביודעין ההתנהגות הבלתי נשלטת הזו שלי, היא היא שמזיקה לו.

סבתא היתה עומדת ליד הגז, נושאת על רגליים שמנות את המשקל שלה, ובוחשת במחבת מלא שמן, כבד עוף עם בצל וחלמוניות.

"מה זה הצהוב הזה, סבתא?" שאלתי פעם.

"זה ביצים שלא נולדו" היא אמרה.

ביצים שלא נולדו. כמו תוכניות לטיול בפארק, שבוטלו בגלל גשם של סכינים.