טרף קל

מפתיע כמה המרחק קטן בין מועקה קיומית כללית תהומית, לבין, אהההמ, בואו לא נאמר שמחת חיים, אבל לבין תחושה כללית שדברים משתנים לטובה. הכל עדיין עמום לי ואדיש לי, מלבד תחושות בהלה קלות מדי פעם וזכרונות של חרדות, שום דבר עדיין לא ממש משמח אבל פתאום דברים נראים אחרת. אם הנפילה למטה היא תהליך ארוך ואיטי של צעידה כבדה לכיוון לא נכון, נעים לגלות שהזינוק למעלה הוא אפילו לא זינוק, אלא יותר מין סיבוב קליל במקום, לנוף קצת יותר יפה, ותחושת שיכחה מהירה של דברים שהיו.

זה התחיל עם העבודה, ולמרות שאין בעבודה עצמה שום דבר משמח במיוחד, יש משהו טוב בעשייה הכללית. בקימה בבוקר, בגילוח, במכונת הקפה, בדיונים הארוכים על המוצר והאסטרטגיה, בעמודים על עמודים על עמודים של מסמכים טכניים ושיווקיים. יש בכל זה משהו, לפחות בינתיים. יש משהו בהפסקות סיגריה עם אנשים שאני עדיין לא מכיר. יש משהו בשינוי הסטטוס הכלכלי, ברכב החדש, ביכולת לקבוע תקציב לחיפוש דירה חדשה, בצורך להתלבש קצת יותר מסודר. יש משהו בצורך להפעיל את המוח, ובהפעלתו. יש אפילו משהו בלהקשיב לרפי רשף בבוקר ברדיו בדרך לעבודה. רפי רשף, הייתם מאמינים?

זה המשיך עם החזרה לדייטים ולחיי מין פעילים קצת יותר. קיבלתי החלטה לחזור קצת לעצמי. אז החזרתי תשובה למישהי שפנתה אלי באחד מאתרי ההיכרויות, ופתאום, אחרי דייט וחצי, אני מוצא את עצמי במיטה עם ילדה בת עשרים (למען הסר ספק, בעוד כמה שבועות אהיה בן שלושים), ובכלל לא מרגיש רע עם זה. באופן מפתיע לגילה היא היתה פרטנרית מצויינת, והיה נחמד וחופשי, וקליל ומשעשע, וכבר הרבה זמן לא הייתי במצב שבו לא רציתי לעוף משם ישר אחרי שגמרתי. וזה חידש איזו תחושת ביטחון עצמי ששכחתי שיש לי, וזה המשיך עם עוד איזה דייט או שניים עם נשים אחרות, ובסה"כ גם פה יש מין תחושה שאני מטפס החוצה מתוך עצמי.

וזה המשיך בכתיבה. פתאום, בהפרש של יומיים, קיבלתי שתי הצעות לכתיבה בתשלום (ותודה לשלומיתA). שתי אכסניות שונות הציעו לארח את המילים שלי, ועוד לשלם לי סכום כסף כזה או אחר תמורתן. אמנם כסף קטן, אבל כסף בכל זאת. אחד מגזין רשת, אחד מגזין אמיתי, על נייר וכל החרטבונה. ואם הייתי צריך בעיטה בתחת בכיוון הנכון, זה בדיוק היה זה. ופתאום אני מצליח להוציא ממני טקסטים קצת יותר אופטימיים. מי היה מאמין.

יא אללה, איזה מזל שלא דפקתי לעצמי כדור בראש לפני חודשיים.