טרף קל

אני עדיין לא לגמרי בסדר.

רגעי הבהלה והדיכאון קצרים יותר ושכיחים פחות, אבל עדיין קיימים ותופסים אותי בביצים ובבטן בהפתעה מדי פעם. נחוצה רק נשיפה עדינה בשביל לדחוף אותי אל מחוץ לאיזון העדין שעליו אני מונח לתוך סחרור זריז של דפיקות לב וחרדה. מספיקה מילה אחת שמתחברת לי בראש לפוביה חבויה. מספיק דייט אחד עם מישהי שמצאה חן בעיני וסירבה להמשך. מספיק מפח הנפש מביקור בעוד דירה שלא אשכור. מספיק שינוי בשיגרת היום והחיים, שמפתיע אותי שלא לטובה.

ועכשיו היא אומרת לי שהיא רוצה לבוא.

היא רוצה לבוא.

היא.

היא, שכל כך הרבה מילים לא שפכתי עליה, כי הדרך היחידה שלי לכתוב עליה מבלי להתפרק היא לקמץ. מהיום שעזבתי ידעתי שהרגע הזה יגיע, ותמיד קיוויתי שלא אני אהיה זה שיצטרך לבחור, כי לא יהיה לי כוח לסרב. אני יודע שאני לא יכול לסרב ואין לי סיבה לשקר לעצמי. כבר יותר מחודש וחצי אני יודע שהיא רוצה לבוא לארץ ליום ההולדת שלי, וכבר הסוללות מתחילות לנזול לי מבפנים.

והמקהלה אומרת:

תגיד לה לא לבוא, לא לבוא, לא לבוא,

תגיד לה לא לה לא לה לא לה לא לה,

לא לבוא.

כמעט שנה אחורה, ישובים על השטיח בסלון בדירה שלה, היא נתקפת קוצר נשימה כשאני מדבר לראשונה על לעזוב. היא הולכת למטבח ושותה כוס מים לאט ובוכה בלי שאראה. אח"כ אנחנו מנהלים כמה ימים של שיגרה ופורקן וסקס ובכי. הרבה בכי. בעיקר בכי. בכי שמכווץ את כל הגוף סביבו.

כמה ימים מאוחר יותר בשדה התעופה, אחרי שדלתות המעלית נסגרו אחרי, אני נתקף קוצר נשימה שנמשך מאז כמה שעות בכל יום, עד היום. אני נתקף עיוורון ושיגרון וצימאון. אני נתקף בהלת בדידות וכמיהה למגע. אני נתקף געגועים כשאני עוד יכול להתחרט ולרוץ אליה. ואני עולה במודע על מטוס שלוקח אותי לשום דבר, ולא מסוגל עדיין להבין מה זה הולך לעשות לי.

במבט לאחור קשה לי עדיין לומר שאני מבין היום. ספק אם אי פעם אבין.

שנים של ספרות ושירה ואומנות בכלל לימדו אותי שהחיים לא חייבים להיות מסריחים, אבל סביר להניח שהם כן יהיו. לומר לה כן, זה החיבור המושלם בין האמונה הנאיבית, הילדותית, באפשרות קיומם של חיים קלים ומאושרים. זו תקיעה עצומה של הראש עמוק בתחת של עננים. ומנגד, לומר לה כן זו גם הבחירה הכי מודעת בקשיים, גם אם הקשר יצלח. כל העניין פראדוקסלי משהו. מילכודי משהו. אם אומר לה לבוא, כנראה שאין לי עדיין את תעצומות הנפש בכדי להתמודד איתה. אם אומר לה לא לבוא, כנראה שלעולם לא אדע.

כמעט שנה עברה, ואני לא מצליח לדלות מהזיכרון מה היה לי כל כך רע שעזבתי. אני בקושי מצליח להזכר איך הלכתי שם לאיבוד בתוך עצמי.

והמקהלה אומרת:

תגיד לה לא לבוא, לא לבוא, לא לבוא,

תגיד לה לא לה לא לה לא לה לא לה,

לא לבוא.

המקהלה מריחה את ההתרסקות. המקהלה יודעת מראש שהיא תאלץ לגרד אותי מהריצפה. המקהלה תצפה בי נוסק ולא תוכל לבלום את הנפילה. המקהלה כבר יודעת שהיא תצטרך לחתל אותי, ולרחוץ אותי, ולחבוש לי את הפצעים. המקהלה יודעת שהיא תצטרך לסבול שוב את מצבי הרוח שלי ולספוג את התפוצצות פצעי הלחץ הנפשיים. המקהלה יודעת שהיא תצטרך להוציא אותי לטיולים ולגרור אותי שיכור הביתה מפאבים ולנגב לי את הקיא מהסנטר. המקהלה תשמע אותי משקר לעצמי בקול רם ותשתף איתי פעולה כדי לא להפר את האיזון העדין שאולי יום אחד עוד יהיה לי.

המקהלה לא יודעת מאיפה יהיה לה כוח. ואני כבר מצטער. ואני כבר מתנצל. ואני כבר יודע שכל זה עוד לפנינו, כי אני לא לגמרי בסדר, ואין לי עדיין את הכוח לסרב לחלומות.

כבר עכשיו אני מתרגש ומחייך כשאני מדמיין את הפגישה המתקרבת בשדה התעופה. כבר עכשיו אני לוקח את התמונה הזו איתי למיטה ומחבק את הכרית שתמיד החליפה אותה בהעדרה. כבר עכשיו אני יודע מה אומר באותו הרגע, אחרי החיבוק והנשיקה והדמעות. כבר עכשיו אני יודע שידעתי את כל זה גם לפני שנה, כשדלתות המעלית נסגרו.

היא תמיד אמרה שאני חי בעולם של חלומות.

זה לא היה רע, אם זה לא היה כרוך בחיים בעולם האמיתי.

והמקהלה אומרת:

תגיד לה לא לבוא, לא לבוא, לא לבוא,

תגיד לה לא לה לא לה לא לה לא לה,

לא לבוא.

לא לה לא לה לא לבוא.

תגיד לה לא לבוא.