טרף קל

הצרה עם קלישאות ומטבעות לשון היא הנטייה שלהן לחבוט לי בפנים עם דלקת גרון, נזלת ואנטיביוטיקה. כן כן, הילד יהיה מחר בן שלושים, וביום ראשון הראה המדחום שלו 40.1 מעלות. אני לא יודע איפה אהוד בנאי היה כשהוא כתב את השורות ההן, אבל כבר שבוע שאני שוכב על הספה בבית הורי, הבית בו גדלתי, מוכה חום ותרופות ושינה, רועד מקור ומשתעל. ואמא באמת באה ומציעה לי כוס תה, ואני בולע כעס שאין בו תוכן או סיבה, ומצליח לנהום "לא עכשיו" מאופק.

אז אין חגיגות ליום הולדתי השלושים. האנטיביוטיקה מפילה אותי לקרשים, ושוללת ממני את זכות השתיה. והגרון מונע ממני מלעשן כבר שבוע, ואולי יש בזה משהו טוב. אז אולי בשבוע שאחרי, או בשבוע שאחרי או שאחרי. זה מוריד מהלחץ.

אני מדבר איתה בטלפון, וגם היא חולה. תמיד היה לנו חיבור טפשי שכזה. גם לה יש חום וכאב גרון ואף נוזל. אנחנו מדברים על איך כל הגורמים היו הפעם נגדנו. נגד האיחוד הזה. ולמרות הכעס והפחד, אני נקרע מבפנים.

לא, היא לא תבוא. היא חולה. אני חולה. הדירה שלי עדיין בשיפוצים וכו'. למרות הכל לא הייתי מסוגל לומר לה לא לבוא. בסופו של דבר ההחלטה נלקחה ממני. זה פשוט לא קורה. נסיבות. זה קל יותר ככה. אני יכול לומר לעצמי "זה לא אני שסרב", ולהתנחם בזה, במקום להתמודד עם הפחדים שהיו לי מהביקור או מהסירוב לביקור.

ויש בזה נחמה מסויימת ויש בזה עצבות רבה. ויש בשיחת הטלפון שלנו המון נורמליות של זוג שמורגל בהתרפקות אחד על השניה. ויש בשיחות האחרונות שלנו חיבה שנעדרה מהן כבר המון זמן. ואני מתאפק לא לומר לה שאני עדיין אוהב אותה, אבל אני גם לא באמת צריך. אני רוצה לומר לה שתבוא בזמן אחר, אבל מתאפק. אז אהוד בנאי מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו, ואני עם אף סתום, מבין שלשלי אני אאלץ עוד להמתין.

אני זוכר את עצמי בגיל 27, ובגיל 25 ובגיל 17 ו 14 וכך אחורה עד תחילת הזכרונות. הכל נשזר לתוך מקשה אחת של אדם אחד. אבל למעשה הכל נדחס אל המרחב הקטן שנמצא מאחורי העיניים הפעורות של הילד שהייתי בגיל חמש.

הצרה הגדולה עם להשאר ילד היא שהגוף ממשיך להזדקן. זה אולי מקל על רכישת אלכוהול, אבל זה גם מוביל למקומות שילדים עומדים בהם פעורים פה ועיניים ותוהים "מה עכשיו?".

ואולי כל נושא ההתבגרות הוא פיקציה אחת גדולה? אולי כולם משקרים ואף אחד לא באמת מתבגר? אולי כולם ילדים? אולי לכולם אין כיוון או מושג או דעה? כמוני.

כן כן, הילד בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא, בכל תחומי החיים. אני מביט בהרבה אנשים סביבי ומשתאה אל מול הנחישות וההחלטיות והאמונה בצדקת דרכם, ויודע שאני לא כזה, וזה משמח אותי. אולי ההתבגרות שלי היא ההבנה שכנראה אף פעם לא אדע מה אני רוצה לעשות. אולי ההשלמה עם חוסר ההחלטיות שבי היא ההתבגרות הזו שאמורה להגיע מתישהו. אולי זו הידיעה שתמיד אשאר חולם. אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות להשתנות, או להודות בעובדה שאף פעם לא באמת ניסיתי.

על מסגרת החלון בחדר שבו אני ישן כרגע, החדר שבו ישנתי רוב חיי, מונחת תמונה שלי מגיל חמש. תמונה בשחור-לבן, מודבקת ללוח עץ. זה היה משהו נפוץ כזה בשנות השבעים. אני מסתכל על עצמי ולא רואה שינוי. לא באמת.

בניגוד לתמונות ילדות של אחרים, שבהן לוקח זמן לזהות את האחר, את עצמי אני מזהה מיידית, אפילו מעבר לרמת הזיהוי. זה אני. זה לא רחוק בהרבה מלהביט בראי, למרות שהשכל יודע לומר לי שככה אני כבר לא נראה. בכל זאת יש ידיעה מיידית שהילד בתמונה הוא אני, ואני נראה אותו הדבר גם היום. השינויים הבסיסיים בבצק היו כל כך איטיים כנראה, עד שלא היתה לי שום דרך להבחין שהם באמת קרו.

לילד הזה בתמונה כבר יש את הצלקת מתחת לעין שמאל, אבל אין את הצלקת על הסנטר. לילד הזה עדיין אין עיגולים שחורים מסביב לעיניים או זיפים. הוא עוד לא שתה אלכוהול או עישן סיגריה. עוד אין לו קמטים מסביב לעיניים כשוא מחייך. העור שלו עדיין לא נמתח ונרפה ונצרב בשמש ומי מלח. הילד הזה עדיין ביישן עד כדי אילמות אבל ידע כבר אז שהוא מבין הרבה דברים טוב יותר מהילדים שסביבו. לילד הזה עדיין יש אבא ואמא שגרים ביחד וחברים טובים שגרים מסביב לפינה. לילד הזה עדיין לא שברו את הלב.

ואני עדיין לא מרגיש בהבדל. אני לא מצליח למצוא את הפער בין הילד הזה לילד שמניע את האצבעות שמקלידות עכשיו. אני יושב פה מול המחשב עם שאריות השפעת והחום ויודע שכנראה אף פעם לא אראה דברים דרך עיניים אחרות.