כינוי:
טרף קל בן: 50 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ינואר 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
| 1/2005
ביצים שלא נולדו
לפני פתיחת הישיבה, כמה מילים מהחבר בוקובסקי:
The Trash Can / Charles Bukowski
This is great, I just wrote two .poems I didn't like
There is a trash can on this
to reject yourself before
I know what you're :thinking
הא, הא, הא,
הא.
הנה בוקובסקי איש שנות החמישים האולטימטיבי,בערוב ימיו, בתחילת שנות התשעים, משתאה אל מול פלאי הטכנולוגיה הממוחשבת, אחרי עשרות שנים של כתיבה על נייר עם עפרון או מכונת כתיבה. אצלי התהליך הוא הפוך. מדי פעם אני חוזר לכתוב על בלוק נייר צהוב, או בפנקס לבן קטן, עם עט פיילוט בצבע שחור, והדיו מלכלך לי את צידה החיצוני של הזרת.
פעם אפילו כתבתי פוסט, שנגנז כמובן, על התחושה המפתיעה של חזרה לכתיבה בכתב יד, אחרי שנים של כתיבה ממוחשבת. החבר בוקובסקי נחשף לטכנולוגיה לא הרבה לפני מותו. ניתן לתהות אם יש קשר בין השניים. אם נתחשב בגילו ובסגנון חייו, יהיה סביר יותר להניח שלא, אבל לכו תדעו.
אני מחבב את החבר בוקובסקי.
אני גם מחבב את כתב היד הבלתי קריא שלי, עם האותיות המסתלסלות מעל לשורות.
בניגוד לחבר בוקובסקי, אני שומר את כל הזבל שלי. כל הטקסטים שלא הגיעו לפרקם, מתרכזים בסופו של דבר בקובץ אחד שהולך ותופח. מין מערום של גיבובי שטויות, נושאים שחוקים, טקסטים מביכים, התחלות של סיפורים, פסקאות שנחתכו מטקסטים אחרים, פרגמנטים שלא מתקדמים לשום מקום והברקות לשוניות שמאבדות מטעמן אחרי הקריאה השניה. קיר הנצחה למחשבות מתות.
ביום חמישי היה לי קצת יותר מדי.
קצת יותר מדי שתיה.
קצת יותר מדי עישון.
קצת יותר מדי כסף שנשרף.
קצת יותר מדי רעש.
קצת יותר מדי בוקובסקיאיזם, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
מאז אני בהפוגה.
מאז שישי לפנות בוקר לא יצאתי מהבית, לא לגמתי אלכוהול, לא עישנתי סיגריה.
עכשיו אני יושב מול המחשב ומשוטט מתוך שעמום בין כרטיסים בקופידון, לבין הדף הנכתב לבין חדשות על חללית שנחתה על טיטאן, והכל יושב לי מול העיניים, כמו בהייה במים נופלים. אז אני יושב ותוהה, כמו בוקובסקי אולי, אם להמשיך לכתוב את הפוסט המתמשך הזה שאין בו כלום בינתיים, או למחוק או לפרסם ולצחוק.
הא, הא, הא,
הא.
לפני כמה ימים ישבתי סוף סוף לענות לאקסית שלי על המיילים שהיא שלחה. שלושה מיילים שלה לא קיבלו תשובה. שלושה שבועות לא כתבתי לה, אולי יותר. שיא שלא יאמן, בהתחשב בצורך הבלתי נשלט שלי לחלוק איתה את חיי, עדיין, למרות הכל. ישבתי שעה ארוכה וסיפרתי לה את כל קורותי בשבועות האחרונים. כתבתי את ראיונות העבודה, והציפייה, והמשבר, והצוואר התפוס, וליל הסילבסטר העמום והקר, והראיון הנוסף וסגירת החוזה. כתבתי קורקטי וכתבתי יבש וערכתי ומחקתי דברים שאינם במקום, כדי שלא תתרווח לה על הגעגועים שלי. כדי שלא תמצא היא את הנחמה שאני לא מקבל. חצי שנה אחרי, אני יכול לומר שהבעייה הגדולה ביותר בפרידה הזו, היתה אובדן העתיד. אני מתגעגע לעתיד שבניתי לי איתה בראש.
ואני יודע שאני מוחק לאט לאט את התקופות הרעות והבעיות ביננו, ואני יודע טוב מאוד שאני מייפה את הכל, כי הרי רוב הזמן היה שם גשום, ובזכרונות שלי הכל שטוף שמש. ולא איכפת לי יותר. ואני גם יודע שאם שוב נחזור ונתחבר, שוב אבטל את עצמי, לידה כמו פעם, ואלך מסביבה על קליפות ביצים, כדי לא להפר את האיזון העדין, שגם ככה אין לי עליו כל השפעה, כדי למשוך את התקופה הזו כמה שיותר, למרות שביודעין ההתנהגות הבלתי נשלטת הזו שלי, היא היא שמזיקה לו.
סבתא היתה עומדת ליד הגז, נושאת על רגליים שמנות את המשקל שלה, ובוחשת במחבת מלא שמן, כבד עוף עם בצל וחלמוניות.
"מה זה הצהוב הזה, סבתא?" שאלתי פעם.
"זה ביצים שלא נולדו" היא אמרה.
ביצים שלא נולדו. כמו תוכניות לטיול בפארק, שבוטלו בגלל גשם של סכינים.
| |
בבית הקברות
"את קברינו היקרים נאלצים אנו להשאיר מאחורינו – סבורני, שהפרידה מהם תהיה לנו, עם רודף בצע כמונו, הקשה ביותר"
בנימין זאב הרצל
לפני כמה ימים הלכתי לבקר את אבא. לא הייתי אצלו כבר יותר משנה ועברתי באיזור, והיה יום יפה, אז עשיתי סיבוב מסביב לכיכר, ונהגתי אל תוך בית הקברות. אחרי כמה שנים של ביקורים שם אני כבר לא צריך לזכור קואורדינטות של מספר אזור וגוש, שורה וחלקה. ישנם דברים שלא משתנים בבית הקברות כמו מבני בטון המאכלסים לוחות חשמל, צינורות מים וברזים. נסעתי לאט בכביש המתעקל, משתדל לא לדרוס אבלים טריים עם זרי פרחים ומשקפי שמש, עד שזיהיתי את הפניה הנכונה, חניתי ליד הבטונדה ויצאתי מהאוטו. לא רחוק ממני חנתה מונית לבנה ונראה שהנהג ישן בכיסאו, עם החלון פתוח ורגל אחת משתלשלת, בנעל ספורט לבנה מעור, מחוץ לחלון. אני מניח שזה מקום לא רע לתפוס בו כמה שעות שינה. האיזור הזה של בית הקברות כבר מאוכלס כמעט לגמרי ואין בו תנועה רבה. שקט פה.
לאחרונה חזרתי לשוטט לי קצת באתרי ההיכרויות. הבדידות מעיקה עלי לפעמים, ויש בזה מין נחמה קטנה של אפשרות. אני לא פונה לאף אחת, ולא טורח לענות לנשים שיזומות מהלך, ופונות אלי. אין לי סבלנות לזה. לפעמים אני מסכים לנהל שיחה קצרה, פעם או פעמיים אפילו עברתי לשיחת טלפון, אבל אחרי כמה דקות מכה בי שעמום וחוסר רצון להתקדם, ואני מוצא תירוץ כזה או אחר לסיום השיחה, תוך הבטחה שאתקשר למחרת, ובזה נגמר הסיפור. משהו בשיטוט הזה באתרי היכרויות מזכיר לי שיטוט בין מצבות. המעבר המהיר בין תמונות, עם עצירה רגעית פה ושם למחשבה חולפת על אפשרויות שלא מתממשות. זה מזכיר לי קצת את האתר של יד ושם או אתר "יזכור".
התחלתי ללכת בין המצבות, קורא שמות, מחשב גילאים בראש, קורא חלקי הקדשות ומתרשם מעיצוב מצבה חריג פה ושם. אני יודע בערך איפה הוא נמצא, ותמיד משתדל ללכת כמה שורות רחוק יותר, בכדי לזהות את המצבה שלידו. ליד אבא קבורה בחורה יחסית צעירה, ממוצא גרוזיני לפי השם. קרוביה הקימו לה מצבה משיש שחור, שעליה חרוטה דמותה. קל להשתמש בה כמראה מקום, כי רואים אותה טוב ממרחק של כמה שורות. "החברה של אבא" אני ואחותי קוראים לה בצחוק כשאנחנו שם, "הם בטח משתוללים להם שם למטה, הסווינגרים האלה".
חצי שעה קודם לכן עוד ישבתי מכופתר עם מנכ"ל של איזו חברה ודיברנו על התפקיד והתנאים וכל הסיפור הרגיל. איפה הייתי ומה עשיתי? ומה עשיתי אח"כ? ומה עשיתי מאז? לשם שינוי זה היה די חברותי ומשעשע ויצאתי משם עם תחושה טובה. אני מניח שהנסיון המצטבר שלי בשיחות ראשונות מאתרי היכרויות תורם לי ברגעים האלה. קל לי להיות נינוח עם כוס קפה ביד. זה הכל סוג של שיחת היכרות ראשונית שכזו. בזמן הקצר שיש לנו הוא צריך להחליט אם הוא מוכן לקפוץ איתי למיטה, ועוד לשלם לי בשביל זה. למרות הנינוחות הזו שהצגתי, כמעט ולא ישנתי בלילה שלפני מרוב מתח. נבנה בי מין לחץ כזה של "הזדמנות אחרונה", שאם לא אצליח לממש, מי יודע לאן אקרוס.
דקות קצרות של שיטוט בין מצבות ואני מזהה את "החברה של אבא", ואותו משמאלה. אני מתקרב אליו ומופתע לגלות אבן על המצבה. כנראה שמישהו היה כאן לאחרונה, מוזר. תמיד מוזר לי שאנשים אחרים מגיעים לכאן, מלבדי ומלבד אחותי. לאבא יש מצבה צרה נמוכה ופשוטה, בלי אבן ניצבת, בלי קישוטים. מצבת שיש פשוטה וזולה. כשהוא היה בתרדמת התקשר אלי אחד "מחבריו" כדי לנזוף בי על זה שאני לא לצידו. טרקתי לו את הטלפון בפנים. אחרי שאבא מת אף אחד לא התנדב לשים כסף למצבה, אף אחד לא בא לשאול אם צריך. אני עוד הייתי בקבע ואחותי היתה אחרי לידה, ואמא, שרק שילמה את החובות שלו מאז שעזב, כיסתה את החוב האחרון שאבא הצליח להשאיר אחריו ומימנה גם את המצבה.
התיישבתי על המצבה של החברה של אבא ותהיתי מה עכשיו. למה באתי לפה בכלל? אני הרי לא מתכוון להתפלל או משהו כזה, אפילו כיפה לא שמתי על הראש, אז למה באתי? למה בכלל אני מרגיש צורך לחזור לכאן לפחות פעם בשנה? ועכשיו כשאני פה, כמה זמן אני צריך להשאר? האם מבט חטוף מספיק, או שאני צריך לשבת ולתהות, או לנסות לדבר איתו? אני אמור לבכות עכשיו? האם זו הנקודה שבה אני מתחבר לכאב שלי ומשתחרר מכל המועקה הזו שאני סוחב?
בהיתי במצבה, ובמצבות שמסביב. מסביב לקבר שמשמאל מונחות אדניות עם צמחיה שאינה דורשת טיפול. אני זוכר שפעם זה נראה ירוק ומטופח, אבל עברו כמה שנים, והפלסטיק המצהיב והסדוק רק מחדד את התחושה שאיש אינו מגיע לכאן יותר. בכל מקרה אני תמיד משועשע מחדש מהאירוניה הקלה שבצמחיה הזו. באדניות בבית הקברות צומח "היהודי הנודד".
חשבתי קצת על כמה לא טוב לי לאחרונה, ותהיתי אם יש משהו שאני יכול לעשות בנידון בכדי לשנות את זה. אח"כ קמתי והלכתי, מקפיד, בניגוד לאפיקורסיות שלי, לצעוד החוצה במסלול שונה מזה שבו צעדתי פנימה. הרגלים ואמונות תפלות קשה לשבור. עצרתי לרגע להדליק סיגריה, ושמתי לב שאני עומד ליד כמה מצבות של ילדות שנהרגו בפיגוע בדולפינריום, עם כיתוב ברוסית וצמחיה מטופחת. כשנהגתי החוצה ראיתי שנהג המונית התעורר ועומד שם בפינה מאחורי מבנה הבטון ומשתין.
"אני לא אגמור כמוך" חשבתי בטון קלישאתי ומלא פתוס, כמו דמות מאיזה סרט רע, לכיוון המצבה של אבא, כשכבר הייתי מחוץ לבית הקברות, וגיחכתי לעצמי.
"מה שלומו?" אחותי שואלת אותי, מופתעת קצת, כשאני מספר לה בטלפון שמסרתי לאבא דרישת שלום גם בשמה.
"כמו תמיד, את יודעת" אני אומר לה, "כבודו במקומו מונח".
"ומה איתך?" היא שואלת, "משהו חדש?"
"כנראה שמצאתי עבודה"
"אוי ואבוי, מה תעשה?" היא צוחקת.
"כנראה שאאלץ ללכת לעבוד" אני אומר ונאנח.
כמה שעות מאוחר יותר קיבלתי תשובה שלילית בנוגע לעבודה. עניין של חוסר נסיון בתחום מסויים ודחיפות פרוייקטים וכו', הם הסבירו לי בנימוס, אבל ציינו שהתרשמו ממני לטובה. קרסתי. למשך יום או יומיים הייתי בעיקר שיכור ועצבני, וסביר להניח שאם מבנה הגוף שלי היה שונה, מישהו בטח היה מכה אותי, בהתחשב בגסות הרוח הכללית שלי באותו הזמן. ממש ניסיתי להתחיל מכות עם אנשים ברחוב, רק בשביל לשחרר קצת קיטור. באותו הלילה הייתי כל כך עצבני שקצת אחרי חצות, מוכה אלכוהול, יצאתי לרוץ, עם בגדים קצרים, בלילה קר, בלי חימום מקדים. רצתי כמעט חמישה ק"מ וקפא לי התחת.
כמובן שקמתי ביום למחרת עם הצטננות וצוואר תפוס.
כנראה שהייתי צריך להרגיש ממש טפשי בשביל להרגע. בשביל לחזור לפרופוציות האוויליות שלי. אין כמו צוואר תפוס בשביל להרגיש ממש טמבל. נסו פעם לגלח את צד שמאל של הפנים כשאי אפשר לסובב את הראש ימינה מול הראי.
נרגעתי.
כעבור כשבוע התקשרו אלי שוב מהחברה ההיא והציעו לי תפקיד אחר.
מסתבר שאני חוזר למעגל העבודה, למרות הכל.
| |
וירטואלי
פעם, לפני כמה שנים טובות, ניהלתי רומן וירטואלי עם מישהי, אחד מני רבים באותה התקופה, סתם בשביל להעביר את הזמן. "רומן וריטואלי". צירוף מילים די גדול לחלופת אי-מייל פעמיים-שלוש ביום, מהעבודה. תכתובת שהתוכן שלה "אינו ראוי" להעברה בין גבר רווק בשנות העשרים לבין אשה נשואה, באמצע שנות השלושים. מעולם לא נפגשנו, מעולם לא החלפנו תמונות. לא באמת היה רצון לשבור את החומה ביננו, למרות המשבר בנישואיה.
אנשים שכותבים יודעים איזה ריגוש אפשר לקבל מקשר כזה. למשך כמה שבועות ארוכים חלקנו קשר מאוד אינטימי, כמו שכולנו יודעים שאפשר לחלוק עם מאהבת ווירטואלית. שיחות על משברים, אכזבות, שבירת שיגרה שכזו. היתה ציפיה למייל הבא בכל צד. היתה דחיפות לכתיבה שלא באה בכל יום. שנינו קיבלנו תזזית נעימה מכל הסיפור הזה, מבלי לצפות ליותר. כמו בכל רומן וירטואלי, די מהר גלשנו להתכתבות על סקס, ודי מהר גם התקדמנו לתכנים מעניינים יותר. היא סיפרה לי על הריגוש המיני שהיא מקבלת מכתיבת דואר "אסור" וסודי אלי. היא סיפרה לי איך היא מנסה לפעמים לפתות את בעלה אחרי קריאת מייל שלי, איך היא מגיעה אליו רטובה לגמרי ומנסה לעורר בו עניין, ואיך היא תמיד מתאכזבת ומחכה שירדם כדי לאונן בשקט. היא סיפרה לי על הריחוק הרגשי מבעלה. על חיי המין שמתו מהר, וגם כשהיו בחיים לא היו מוצלחים במיוחד. היא סיפרה לי על הפנטזיות שלה, שהיו, באופן די לא מפתיע, סטנדרטיות. היא רצתה סקס במקום ציבורי. היא רצתה שיקשרו אותה. היא רצתה מישהו חזק שיקח שליטה ויעשה בה כרצונו, כלשונה. היא רצתה מישהו שלא היה בעלה. היא רצתה את חיי הרווקות שמעולם לא ממש היו לה. היא רצתה, כמו כולם, כמו כולן, הרפתקאות.
לתקופה קצרה הכתבתי לה משימות קטנות, שהוסיפו לשנינו עניין לחיים, וריגוש מיני, ותחושת יופי. "מחר תלבשי חצאית קצרה ושחורה לעבודה, ואל תלבשי תחתונים". "מחר קחי איתך את הוויברטור שלך לעבודה ותאונני בשירותים באמצע היום". "מחר תפלרטטי עם לקוחות". "מחר תלכי יחפה". היא היתה כותבת לי במהלך היום, מה היא עושה ואיך זה גורם לה להרגיש, על איך אנשים אומרים שהיא נראית קורנת וצעירה יותר, על איך היא מרגישה מלאת חיים או חרמנית, על איך היא מרגישה שונה או חזקה או נשית או שכולם מסתכלים עליה, או כל דבר אחר. זה היה נחמד ומרענן, וסיפק לי עוד זיקפה יומית ודופק מואץ, בימים ארוכים של ישיבה מול מחשב וכתיבת קוד עם קפה וקפה וקפה.
במהלך אותה תקופה היא חלקה איתי גם את השירה שלה. שירה שלא אהבתי. השירים שלה היו רומנטים ומשתפכים מדי לטעמי, כיאה, קלישאתית, לאשה שעובדת במשרה אפרורית בסוכנות נסיעות, וחיה חיי שיגרה מעיקים. השירים שלה זעקו לשינוי הוליוודי-אחים-גרימי-האנס-כריסטיאן-אנדרסוני, של נסיך על סוס לבן, שמעולם לא מגיע. יכולת ההתנסחות שלה דעכה בשירים לתוך קלישות ודימויים חבוטים, עננים אפורים ומשקי כנפיים רחוקים וכאלה. אני זוכר בבירור את ההתרגשות שקיבלתי כשהיא אזרה אומץ ושלחה לי את השיר הראשון, ואת האכזבה המרה שלי, כשקראתי אותו. הייתי רוצה לומר שהיה שם בין המילים גם מין רעב שכזה, שלא הייתי מסוגל אז להבין, אבל זה לא ממש נכון. היתה שם הרבה נאיביות ואכזבה, מהסוג שרואים מתחת לכל אבן, ומסביב לכל פינה. היתה שם התפכחות עצובה שלא מצליחה לגעת.
באותם ימים היא היתה על סף פרסומו של ספר שירה ראשון. וכשיצא, אחרי שכבר לא היה ביננו קשר, הלכתי לסטימצקי ברחוב דיזינגוף ומצאתי עותק, ובהיתי בתמונה שלה, על הכריכה. בהיתי בשיער השחור הארוך ובעור הלבן. לא קניתי את הספר, לא אז, ולא מאז, כנראה בגלל שהביך אותי להחזיק עותק של בררה רומנטית שכזו בסיפריה, אבל אני עדיין מוצא את עצמי מחפש אותו בחנויות לפעמים, וכשמוצא עותק, מוצא את עצמי מפשפש לה בין המילים הכתובות, ומגלה מין נחמה בהכרה של האשה שמאחורי המילים האלה, שאין בהן את התנופה שהכרתי מהתכתובת ביננו.
בסופו של דבר זה דעך די מהר, כמו הרבה דברים אחרים. נושאי כתיבה מיצו עצמם, והיה ברור לשנינו שלא ניפגש לעולם. אחרי מיצוי פרטי הרקע וההשתובבות המינית, העניין בפרטי השיגרה דעך והתכתובת הפכה לקונית עד שנעלמה. לפעמים אני עוד חושב עליה, אלא שהיום לוקחות לי עוד כמה שניות עד שאני נזכר בשמה המלא. את כל התכתובת ביננו מחקתי מזמן, תוצר של החלפת מחשבים ושינוי כתובות דואר.
לפני כמה ימים ראיתי איזכור באיזה מקום ברשת על מותה מסרטן, הרבה יותר מדי לפני גיל ארבעים. בלי תמונה, ובלי יותר מדי פרטים. סתם איזכור, על מישהי שכתבה פעם ספר שירה רומנטי שלא היכה גלים. ידיעה קטנה באתר מזערי שעוסק בספרות. קשה לי להסביר כמה עצוב זה עשה לי.
| |
לדף הבא
דפים:
|