טרף קל

כבר יומיים שאני תקוע בבית, מחכה לאיציק שיגיע. יומיים שאני יושב בבית, מזפזפ בין ערוצים, בין אתרים, בין ספרים. יומיים שאני מתקלח וחוזר ללבוש את אותו שרוואל ואותה חולצה שלא הייתי מסתובב איתה בחוץ. יומיים שלא גרבתי גרביים או נעלתי נעליים. יומיים אני יושב בבית ומחכה לאיציק שיגיע. יומיים שאני מתקשר ומשאיר לו הודעות. יומיים שהוא מתחמק וממציא לי תירוצים. יומיים שאני לא ישן כמו בן אדם. מה בסה"כ רציתי? מה כבר ביקשתי? שיבוט?!

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.

"איציק זה טרף, מה קורה? כבר 11:30, נשבעת אתמול באמא שלך שאתה או צ'אנג, או איך שלא קוראים לסיני שלך, מגיעים עד 9:00 לגמור את העבודה. תחזור אלי." מנתק.

הייתי בטוח שהוא בא לחצי יום, עושה עבודה מההתחלה ועד הסוף וזהו. זה כבר היום השלישי שהעבודה לא זזה. איפשהו באמצע היום הראשון איציק אמר שצריך "להתפיח" את השיבוט, ככה איזה חצי שעה, בינתיים הוא "רק קופץ לבן אחותו וחוזר", אסף את הפועל הסיני שלו ונסע. זה היה לפני יומיים. אחותי, שאיציק שיבט אצלה לפני חודשיים, אמרה שהוא בסדר, ובכל זאת השיבוטניק המניאק הזה פשוט עזב הכל באמצע, תקע אותי עם שיבוט חצי גמור, בדלים של סיגריה בכיור המטבח, ונעלם. איך שהיא אמרה לי שלשיבוטניק שלה קוראים איציק הייתי צריך לומר לה לא. אני שונא את השם איציק. עוד לא פגשתי איציק שמצא חן בעיני. שונא את כולם.

אין דבר מבאס יותר משיבוט חצי גמור. הוא נראה כמעט כמוני, למעשה בדיוק כמוני, אלא שאני אף פעם לא ראיתי את עצמי מהזוויות האלה. הוא עדיין קירח בכל הגוף והרבה יותר ורוד ממני. הוא לא מדבר ולא זז, רק ממצמץ. אני מאכיל אותו יוגורט עם אננס ומנגב לו את הסנטר כי הוא פולט חצי. אני נותן לו לשתות עם בקבוק של תינוק ששאלתי מאחותי. הוא עוד לא מלוטש מספיק וחסרים לו כמה איברים. אין לו אצבעות בידיים וברגליים לדוגמה. חצי עבודה.

"אתה רוצה לאכול?" אני שואל את עצמי, כלומר את השיבוט, שיושב ערום על כיסא במטבח, ויודע מראש שהוא לא יענה. הוא נותן בי מבט ריק וממצמץ, ריר נוזל לו מזווית הפה ואני כבר לא טורח לנגב לו. "אתה מבין אותי?" אני שואל אותו שוב, מנפנף בכף ידי מול העינים הריקות שלו. אני זז למקום אחר בחדר, "אתה מבין אותי?". הוא ממשיך לבהות ולרייר לאותו הכיוון. לא מגיב. אני מנסה למצוא את עצמי במבט הריק הזה ולא מזהה זיק של מוכרות, ובכל זאת יש שם משהו. אני מתיישב על הכיסא מולו ומדליק סיגריה, מסתכל עליו ונושף לו את העשן לפנים. יש לו מין מבט עצוב כזה, כאילו הוא יודע שמשהו לא בסדר איתו, וזה ממלא אותי בתחושת גועל. "אר יו טוקינג טו מי?" אני אומר לו ומגחך לעצמי.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.

"איציק מה קורה? כבר כמעט שלוש בצהריים. זה טרף, שיהיה לך ברור שאתה לא רואה אגורה עד שהג'וב גמור. תחזור אלי"

רק כוח הם מבינים.

אני שונא את השיבוט שלי!

זה הגיוני לשנוא את השיבוט שלי?

מאז שאיציק הלך, הנוכחות שלו מטרידה אותי בכל רגע נתון, והיום במיוחד. כל דקה שהוא ככה מעבירה אותי על דעתי. אני מעביר את הזמן בהמתנה לאיציק מול הטלוויזיה ומרגיש את הנשימות שלו במטבח, כאילו הוא נושף לי על העורף. עולה ממנו ריח לא נעים של חלב חמוץ ואין לי חשק לרחוץ אותו. למרות שהוא אני, מגעיל אותי לגעת בו, כמו תולעת, כמו מלפפון רקוב ששוכב במקרר חודשים. אני מרגיש אותו במטבח כשאני מנסה לישון. אני לא יכול לזוז בלי להרגיש אותו כמו פיתול בבטן, כמו בחילה שבאה משום מקום, כמו צרבת. השיבוט שלי יושב על כיסא במטבח בלי לעשות כלום ולא נותן לי רגע של מנוחה. הוא רק יושב שם ונושם ואני מתהפך לי במיטה כבר שני לילות.

בלילה הראשון תהיתי אם קר לו, אם הוא ישן בכלל. קמתי באמצע הלילה לבדוק אם הוא ישן. העיניים שלו היו פקוחות ואדומות. הנחתי לו שמיכה על הכתפיים ורק אז שמתי לב שאני דורך במשהו רטוב. אין לו זין עדיין אבל איציק השאיר לו חור ניקוז קטן והמניאק יושב שם בלי לזוז ומשתין לי על הרצפה. השארתי את זה ככה והלכתי לישון. בבוקר ניקיתי הכל ושמתי אותו עם הכיסא בתוך גיגית כביסה ירוקה. עכשיו המטבח מסריח מחלב חמוץ ושתן, ואני בן-זונה אם אני מנקה את זה, שהסיני של איציק יגמור את העבודה כמו שהבטיחו.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.

"איציק" אני זועק לתוך הטלפון בערב, "אני לא יכול יותר איתו, לא יכול יותר ככה, כבר חמש בערב וכל הבית מסריח" מנתק.

הזהירו אותי לא לשבט, ובטח שלא לשבט עם איזה שיבוטניק חאפר, אבל רציתי שיבוט ולמה לי לשלם מע"מ על זה, מה אני חברה (ע"ר)? אמרו לי לבקש לראות תעודות הסמכה וכאלה, לוודא שהוא לא משתמש בחומר גנטי ממישהו אחר, שאני לא אתקע עם שיבוט של איזה טמבל. הזהירו אותי מהפסיכוזה הזו של הכפילות. אמרו לי שזה לא נעים בגילי להתקל בעצמי מהצד. ילדים מסתדרים עם זה מהר, אבל אני כבר לא ילד.

אלוהים כמה שאני שונא את השיבוט שלי. אולי ככה מרגיש דיכאון שלאחר לידה. אני שונא את ריח השיעמום שעולה ממנו, את האדישות שלו לסביבה, את הצליל העמום הזה שהאוויר משמיע כשהוא חולף במערות האף שלו, במערות האף שלי. אני שונא את התחושה שהוא מעביר. תחושת בהלה וביישנות. מה לעזאזל חשבתי כשרציתי שיבוט? עצלנות זה הכל. בסה"כ רציתי מישהו שיצא במקומי לדייטים ראשונים, שילך לראיונות עבודה, שילך לעבודה. ומה קיבלתי? קציצת טרף מסריחה.

מטרידה אותי המחשבה שאני צמחתי ממשהו כזה, כלומר לא בדיוק, אבל במהותו השיבוט הוא חומר הגלם שמרכיב אותי. איפשהו עמוק בפנים גם אני כזה, כנראה. אם אגלח את כל הגוף ואשב בלי לזוז על כיסא, זה מה שאנשים יראו.

פררר.... פרררר.

"הלו, איציק?" אני עונה.

"הוא עדיין לא הגיע?"

"לא אמא, עדיין לא"

"אתה צריך שאני אבוא? אולי אני יכולה לעזור במשהו?"

"תעשי לי טובה אמא, בלי כעס, תעזבי אותי בשקט, יש לי מספיק על הראש"

"לא צריך"

"נו, אל תעלבי לי מזה, אבל ראיתי איזו עבודה מוצלחת עשית עם השיבוטים שלך. תסלחי לי אם אני אסרב בנימוס".

"טוב, אני רואה שאתה עצבני ואי אפשר לדבר איתך בהגיון, שלום".

כסססאאאמממק איציק.

טווווו... טווווו.... "שלום, זה איציק, אני לא יכול לענות כרגע, תשאירו הודעה ". ביפ.

"איציק לאן נעלמת לי" אני עוצר את הבכי, "אני לא יכול יותר איתו, לא יכול יותר. אם אתה לא בא אני לא יודע מה אני אעשה". מנתק.

בערב שפכתי ערמה של טבסקו ליוגורט שנתתי לו לאכול, אח"כ הרגשתי רע עם עצמי על זה. עמדתי שם, באמצע ההכנה של עוף מוקפץ עם פילפלים והסתכלתי עליו. "תגיד משהו" אמרתי, "רק תגיד משהו"

פתאום תפסה אותי התקפת צחוק. בהתחלה זה היה רק גיחוך, ואז גיחוך כפול, ואז גיחוך מתמשך עד שמצאתי עצמי עומד במטבח מקופל קדימה, שואג מצחוק. וכל אותו הזמן מילאה אותי תחושה של כעס. כעס עליו וכעס על עצמי וכעס על איציק הבן זונה. התקרבתי אליו לאט, לאט, מרגיש איך הצחוק הופך לכעס ואיך העיניים שלי מתכסות דמעות. רכנתי קדימה ונתתי לו סטירה קטנה כזו, כמו שנותנים לילד חביב. ואז אחת חזקה יותר. ואז אחת חזקה יותר. ועוד אחת, ועוד אחת, עד שהשתמשתי בכל הכח שהיה לי ומעוצמת המכה הסתובב לו הראש. ואז לראשונה ראיתי אותו עושה משהו. הוא הזיז את הראש בחזרה למרכז.

שוקי "סיסי" חפציבה (שייקה לוי) נכנס למוסך של זיגי פוקסמן (פולי) עם עיתון מקופל ביד.

סיסי: נחש מי מת?

פוקסמן: ערפאת!

סיסי: היית מת!

(אסי דיין מוכיח שכלום לא משתנה פה, מתוך הסרט "שלאגר" , 1979)

אני ויאסר יושבים על הבאר באמצע השבוע. הוא כבר שתה יותר אבל לא מוכן להפסיק. הוא בקושי מחזיק את הכוס ביד והבארמן כל הזמן צריך לנגב את הבאר מהטיפות שנופלות לו מהפה.

"די, בוא נלך"  אני אומר לו, "אני בקושי רואה ישר ועוד צריך להקפיץ אותך חזרה"

"שב שב יא נקניק, אני אקח מונית" הוא אומר, "תראה את השתיים שנכנסו עכשיו"

"מה השתיים שנכנסו? אתה לא נשוי? סוהא? מה עם סוהא?" אני אומר.

"סוהא? נשבע לך, אם לא היתה הילדה הקטנה, מזמן הייתי זורק אותה לג'יבריל רג'וב או ליגאל שילון, שיטפלו בה".

"די, בוא נעוף, אני מת לישון ועוד יש לי מילואים מחר"

"תהייה ברמאללה?" הוא שואל.

"למה מה אני? גולני? אתה יודע טוב מאוד שאני לא מגיע לאיזור המסריח הזה שלכם, ואל תתחיל לדבר איתי על חומוס וכאלה. יש חומוס מצויין גם בחיפה וירושליים ויפו, ואפילו בת"א".

"חומוס? בת"א?" הוא אומר, "לא הייתי מצחצח את הנעליים שלי עם הגועל נפש הזה "

"מה קרה יא ערבוש?" אני מלגלג,  "בלי פיפי לא טוב לך החומוס?"

"סתום, סתום" הוא צוחק ואז משתתק לרגע ונאנח.

"אתה יודע שלא נשאר לי עוד הרבה" הוא אומר אחרי כמה דקות של שתיקה.

"זה בסדר יש עלי מזומן", אני משיב, לא מבין לרגע על מה הוא מדבר.

"לא כסף יא טמבל" הוא אומר, "לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות"

"עוד פעם השב"כ?"

"לא לא, הפעם זה פנימי"

"דחלאן?"

"תגיד, תמיד היית כזה טמבל?" הוא מוריד לי כאפה לעורף, "אני מנסה לומר לך שאני זקן, שאני חולה, שאני יודע שאני הולך למות בקרוב"

אני מאמץ את המוח לומר משהו משמעותי ומלא אמפתיה, אבל האלכוהול מפזר לי את המחשבות וכל מה שאני מצליח לפלוט החוצה זה, "ואללה, לא נעים".

"לא, לא נעים בכלל" הוא אומר לי ואני רואה שהוא באמת מתכוון לזה.

שוב שוקעים בשתיקה.

"תגיד, יש דברים שאתה מתחרט עליהם? דברים שהיית עושה אחרת?" אני מנסה לדלות תובנות מלאות משמעות מאדם בסוף ימיו.

"הסביח מהצהריים לא עושה לי טוב. אני מצטער שאכלתי אותו" הוא אומר.

"ואתה קורא לי טמבל?" אני צוחק "אני מנסה לתת לך פה במה להביע חרטה, כשאתה על ערש דווי, להראות לכולם את האדם שאני מכיר, ואתה מתלונן על הסביח? אגב, מריחים את העמבה ממרחק עשרה צעדים"

"צודק" הוא אומר, "אני מתחרט גם על הסביח מאתמול, יותר מדי חריף, כל הלילה הפלצתי כמו מטורף" הוא צוחק.

"אתה דפקט" אני אומר לו, "כמה זמן אתה כבר יודע שאתה הולך למות?"

"מהיום שנולדתי" הוא מתחכם, "רק שלאחרונה זה הפך להיות סביר יותר".

"איך נתקעתי עם כזה טמבל?" אני צוחק, "תגיד, למה אתה לא מתגלח? מאז שאני מכיר אותך אתה עם זיפים?"

"זה סימבולי לעובדה שאני תמיד תקוע במצבי ביניים" הוא מסביר לי, "זה לא ממש זקן, אבל זה בטח לא מגולח".

"תשובה טובה. המצאת את זה עכשיו?" אני שואל.

"בוודאי" הוא משיב בחיוך, ומרוקן עוד צ'ייסר וויסקי.

אח"כ אנחנו מתחילים לדבר עם שתי הבנות שנכנסו קודם. אח של אחת מהן איבד עין בפיגוע אז היא קצת נרתעת בהתחלה אבל הוא מרכך את ההגנות שלה. הוא מספר לה סיפורים על ירדן, תוניס ולבנון, בהתחלה סיפורים מצחיקים, אח"כ הוא מפגין ידע והבנה במגוון תחומים, אח"כ הוא עושה חיקוי מצויין של יצפאן וקורע את כולנו מצחוק. מאוחר יותר הם עוברים לשיחה רצינית יותר על החיים במחתרת, על אמונה וההתנגדות, על חיים שלמים שבו חברים מתים מימין ומשמאל, ואני יודע שהוא מזיין לה את המוח בשביל להכנס לה לתחתונים. עוד עשרים דקות ואני רואה את היד שלו על הירך שלה. איך הוא עושה את זה? בן אדם בן 75, עם זיפים וכאפייה, והיא עוד לא בת 25, עם חולצת פופיק וג'ינס. הוא לוקח אותה לשירותים ורבע שעה אח"כ הם חוזרים עם חיוך מרוח על הפנים.

"פרה פרה" הוא לוחש לי באוזן.

"יא מניאק. בוא, בוא נלך" אני אומר.

הוא מחליף חיבוק ונשיקה עם הגברת. הוא לוקח את מספר הטלפון שלה ואני יודע מראש שהוא בחיים לא יתקשר אליה. אנחנו יוצאים החוצה לרחוב, חוצים את הכביש ונכנסים לקנות סיגריות בפיצוציה.

"תמשוך לי באצבע" הוא אומר, מגחך ומושיט לי את היד. 

"עוד פעם? תגיד לי מה אתה אוכל?", אני מושך לו באצבע והפאב מתפוצץ מאחורינו.

"דליפת גז" הוא אומר ושנינו נקרעים מצחוק מהבדיחה הזו, ששמענו יותר מדי פעמים, "בוא נלך למקום אחר" הוא מוסיף, וברקע כבר אפשר לשמוע סירנות מתקרבות.

אזהרה ידידותית לקוראים

כבר כמה שעות שאני מנסה, לא בהצלחה יתרה, לתאר את מאורעות ליל אמש.  חלק מהדברים פרחו לי מהראש - תוצר לוואי של צריכת סמים ואלכוהול (במקביל). חלק מן הדברים שנאמרו אתמול אינם קלים לעיכול, כך גם דרך התגובות שלי ושל שאר הנוכחים.

לא קל לעיכול בכלל.

במחשבה לאחור, המפתיע הוא שבמהלך הערב הכל זרם בטבעיות. כולנו הגבנו אותו הדבר.

הרצינות שבה נאמרו הדברים משאירה מעט מקום לספק בנוגע לכנות של אומרם. אני מתקשה להעביר את התחושה שעמדה באוויר במהלך הערב. תחושה של תמיהה. הכל נשמע כל כך אמיתי... ובכל זאת... לא יתכן שזה נכון. נכון?

זה לא משהו ששומעים כל יום.

לא כל הקוראים ימצאו את עצמם מבינים את מה שכתוב למטה. לשם שינוי, אתמול לא היה משעמם לרגע.

"ערפאת הומו" מוריס אומר, "אני אומר לכם, תעשו חיפוש באינטרנט תמצאו תמונות שלו מזיין ילדים קטנים", הוא מחדד את הנקודה, "ערפאת מזיין ילדים קטנים".

מאיר מרים את הראש על הכסא לידו, "גם אני זיינתי ילד בן עשר" הוא אומר מחוייך.

משהו באיך שהוא אומר את זה, משהו באיש, משהו באוויר אומר לנו שהוא לא צוחק, יותר מזה, משהו אומר לנו שהאיש לא מסוגל להבין בכלל שאפשר לצחוק על דברים כאלה. משהו באיך שהוא מדבר אומר שהוא מרגיש בטוח בחברת גברים, והסיפור הזה אינו שונה מבחינתו מסיפור על זיון עם זונה (גם לזה הוא מגיע אח"כ) או זיון עם אשתו.

כל מי שראה ילד קטן נופל מכיר את הרגע הזה. הרגע של השתיקה, הבלבול השקט הזה לפני שהבכי מתחיל, המבט המבולבל הזה שאומר "מה קרה עכשיו? לבכות? לבכות? לבכות!"

מאיר אומר "גם אני זיינתי ילד בן עשר" ויש פאוזה של חצי שניה שבה אף אחד לא יודע איך להגיב.

מה קרה עכשיו?

מה לעזאזל קרה עכשיו?

כמה שעות קודם לכן...

התחלנו לשתות בסביבות השעה ארבע וחצי בצהריים, אני והיאק. בירה אחת. אין דבר כזה בירה אחת. בירה אחת משמע מינימום שתיים (חצאים למי שמעיז לחשוב לרגע על כוסות של שליש או בקבוקים רחמנא ליצלן).

אחרי הבירה השניה (או אולי לפני) המלצרית נותנת לנו שני שוטים של וויסקי. ככה זה אחרי שנים של היכרות. פה ושם מקבלים מתנות קטנות. היא עוזבת בקרוב והיאק נוסע להודו, אלו כוסיות פרידה. כבר ארבע שנים שאנחנו שותים באותו המקום. בשלב הזה של הערב עוד לא ברור אם נפרוץ את מחסום הבירה השלישית ואז מי יודע איפה נסיים אותו.

כשהגענו מאיר ומוריס כבר היו שם ואיתם עוד חבר. לא ברור אם הם חברים משם או לא. כנראה שלא. מוריס בסביבות גיל 35. מאיר בן 65. הם שותים בירה אחרי בירה ומתווכחים על הכל. על כדורגל (מי שיחק בפתיחה של המונדיאל ביפן-קוריאה? צרפת-סנגל או צרפת-קמרון?), על וודקה (יש דבר כזה וודקה של ג'ק דניאלס? לא!), על בירה (איזו מדינה מייצרת את הבירות הכי טובות בעולם? שאלה מטומטמת)... וכו'. חוץ מחמישתנו, ומהמלצרית והבארמן, הפאב ריק. כולנו סביב הבאר. אני והיאק משחקים ארץ-עיר בזוגות עם המלצרית והבארמן, במקום חי-צומח-דומים אנחנו משתמשים במשקה-זמר/להקה-אישיות. למישהו יש משקה ב-ז'? אני מציע להוסיף גם סטייה (תנו לי סטייה בצ').  הם גוררים אותי ואת היאק לשיחה, שואלים שאלות, מאמתים את הידע שלהם עם שלנו ועם הבארמן. מאיר קם ונעמד לידנו. "זיין לי את המוח המוריס הזה, כל הזמן צועק. הרס לי את הערב. אני יוצא לעשן חשיש להרגע". 

"יוצא לעשן מה?" שואל היאק בתמיהה.

"חשיש", מאיר מצהיר שוב.

"אנחנו נבוא לעזור לך" אומר היאק, ודקה אח"כ אנחנו על המדרכה מעבר לכביש, מעשנים ג'ויינט, באמצע היום, בת"א. לא כל יום יוצא לעשן חשיש עם אדם זר, ועוד זקן, תימני למראה ולמשמע, בן 65 עם שיער לבן. אנחנו מעשנים ומדברים, מסתבר שהוא מכיר את דוד שלי. הוא מספר לנו על רכישת החומר ועל המחיר המצויין שקיבל.

"זה יופי של כיף" הוא אומר כל כמה משפטים.  

אח"כ אנחנו חוזרים פנימה. ממשיכים לדבר. מוריס ומאיר ממשיכים להתווכח. הגיעו לפוליטיקה. אני והיאק פורצים את מחסום הבירה השלישית כשהם מתווכחים על ערפאת.  בשלב הזה אנחנו כבר צוחקים מהכל. הבירה והסמים מתערבבים קצת יותר מדי טוב. בעוונותי, אני מנסה להיות מצחיק ומעלה את סוגיית סוהא (שהזדיינה עם ערפאת, וכמה שזה מגעיל), ואז מוריס אומר את שלו על ערפאת והילדים הקטנים, ומאיר אומר את שלו "גם אני זיינתי ילד בן עשר".

פאוזה של אלפית השנייה… וכולנו מתחילים לצחוק.  המופרכות של כל הסיטואציה לא איפשרה תגובה אחרת.

"פעם הייתי מוכר ויאגרה מזוייפת לערבים, בעשרים שקל לכדור" מאיר ממשיך להפליג במעלליו, "זה היה עשוי מקמח צבוע. הייתי קונה את זה בשלוש שקל לכדור ומסתובב בתחנה ומוכר להם ליד הבתי זונות. הם היו באים משפחות שלמות, אבא, סבא, נכד, וכולם קונים ערמות. עניין של כבוד אצלם. פסיכולוגי, ברגע שלוקחים כדור, לא משנה מה יש בו, עומד להם". הכל נורא מצחיק. הוא מספר על מעללי רכישות סמים. הוא תמיד יוצא גבר. תמיד דופק את כולם. תמיד מקבל מחיר.

מאיר ומוריס מזמינים אותנו לעבור לצד שלהם של הבאר, ואנחנו עוברים. הם קונים לנו שתיה. עוד סיבוב של בירה. עוד סיבוב של בירה. עוד סיבוב של בירה. בירה רביעית, חמישית, שישית? אני כבר לא זוכר. שש בירות זה שלושה ליטר של נוזלים. אני כבר רץ לשירותים כל רבע שעה. השעה עדיין לא שמונה בערב.

"פעם לקחתי ויאגרה, מאה מ"ג, והלכתי לזונה בתחנה. שעה טחנתי אותה. טחנתי טחנתי, קרעתי לה את הצורה שעה שלמה. מה אמרה לי בסוף?" מאיר שואל אותנו.

"מה?"

"בסוף היא הציעה לי חברות. אתה קולט? היה לה כל כך טוב, רצתה להיות חברה שלי"

"כזה כדור?" אומר מוריס, ושולף מהארנק ויאגרה, מאה מ"ג.

"צריך לדעת איך לקחת את זה" מאיר מרעיף חוכמה, "חצי כדור, חצי שעה לפני. אתה מזיין, גומר, ועשר דקות אח"כ עומד לך שוב כמו חמור".

מוריס מתעקש לדבר על פוליטיקה, אני מנסה להתחמק, ובסוף נגרר לשיחת  "אתה גבר ואתה בסדר, למרות שאתה ימני ואני שמאלני (מסריח)", הוא נולד וגדל במרוקו וצרפת. "אני מכיר ערבים" הוא חוזר ואומר. "אני הייתי קצין במג"ב" הוא מזכיר לי שוב. "תן לי הזדמנות ואני הורג את כולם, אבל זה לא שווה שאני לא אראה את הילד שלי". "אתה בסדר" אני אומר לו, ואנחנו לוחצים ידיים ברצינות תהומית של שני לוחמים שראו אקשן בזה הרגע (אני בטוח שהוא היה טבח, והאקשן שאני ראיתי מסתכם בהקרנות חוזרות של "הנינג'ה האמריקאי").

"אני נולדתי בכורדיסטן" מספר לנו מאיר, "הייתי רועה צאן"

"וכבשים או עזים דפקת?" שואל אותו מוריס.

"בטח" עונה מאיר ושוב משהו באיך שהאיש מתנהל אומר שהוא לא רואה את הבדיחה פה, למרות שכולנו צוחקים. האיש רציני כמו השחפת של קפקא.

"מה יותר טוב? כבשים או ילדים?" מישהו שואל אותו, אולי מוריס, אולי אני.

"איזה תחת היה לילד הזה" מאיר מוסיף במבט מצועף. ואנחנו לא מצליחים לשבת ישר מרוב צחוק.

"אתם צריכים לראות איך הילד הזה הולך עד היום" מאיר ממשיך, וכולם צוחקים חזק יותר.

"עם חיוך?" אני אומר וכולם נשפכים מצחוק.

"אולי הוא התימני שהתעלל במוזטל?" היאק אומר לי בשקט, ואני כבר בקושי נושם מרוב צחוק.

בסביבות תשע אנחנו מדדים החוצה, אומרים להתראות מרגש למאיר ומוריס (שמכסים חצי מהחשבון שלנו), בדרך לאוטו אנחנו עושים סיבוב והולכים לאכול סביח. אח"כ אני נוהג, שיכור, לדרום העיר, מקפיץ את היאק לדירה שבה הוא מתארח. אנחנו מתיישבים שם ומספרים למארחינו את מעללי הערב כשהכל עוד טרי. כל זה מלווה בשתי כוסות ג'יימסון עם קרח.

21:45 (לפי רישום השיחות בטלפון), היא מקשרת, אני לא זוכר על מה דיברנו. אני מבטיח לה שאתקשר כשאצא משם.

23:24 אני יוצא משם, בדרך הביתה, מתנדנד. אני מתקשר אלי למרות שאני יודע שאין סיכוי. אני משתדל להשמע חברי ורגוע למרות שאני מתבשל מבפנים. אני יודע שהסיכוי קלוש אבל אני כל כך רוצה. רק מהשיחה (הלא מינית לחלוטין) אני מקבל זיקפה. אנחנו מחלפים כמה מילים ואני כבר מדמיין איך אני מכופף לה את הידיים מאחורי הגב כשאנחנו מזדיינים בדוגי. אני עוצר ברמזור כשאנחנו מדברים. שמאלה זה אליה, ישר זה הביתה. אנחנו מסיימים את השיחה, אני לוחץ על הגז ונוסע ישר.

בבוקר היאק מתקשר אלי. "what the fuck, קרה אתמול?"

"לא יודע" אני אומר, "אני אנסה לכתוב את זה ונראה".

"הולכים לאכול איתו צ'ולנט ביום שישי?", היאק מזכיר לי עוד כפיס מהערב ושנינו צוחקים.

ערב מוזר, אפילו בסטנדרטים שלי!