טרף קל

כשאני נכנס לפאב אני עושה סיבוב זריז ומגלה שאני כבר יושב שם, ושיש לידי מקום פנוי. זה לא ממש מעודד אבל אני מתיישב לידי בכל מקרה. אני מדליק סיגריה עוד לפני שהבארמן מזנק אלי עם מצית ומזמין וויסקי עם קרח. אני קולט בזווית העין שאני בוחן אותי כבדרך אגב ויודע שאני המטרה שלי להלילה, וגם זה לא מנחם במיוחד. אני לא ממש הטעם שלי אבל עוד שני וויסקי גם זה יהיה בסדר.

אני יושב ולוגם לי מהוויסקי באדישות, ומנסה לחשוב על משפט פתיחה לא מאולץ. למזלי, אני פונה אלי ומבקש סיגריה, תוך כדי נסיון להסביר לי שאני מנסה להפסיק ולכן אין איתי חפיסה, אבל אני חייב סיגריה אחת, "עם הבירה, אתה יודע" אני אומר לי ומחייך. אני מושיט את החפיסה ומדליק סיגריה. משם מתחילה השיחה. אני משקר לעצמי עלי, ואני משוכנע שאני משקר לי על עצמי בחזרה. שקרים קטנים שמטרתם העיקרית היא לשעשע ולהחזיק את השיחה בחיים, לנתב אותה לכיוונים קלילים. אנקדוטות משעשעות. אני צוחק כתגובה לסיפורים שלי, ורואה את זה כסימן טוב. משום מה אני נזכר בשותף של אבא שלי, שהיה מחביא בקבוק ג'וני אדום בתוך קלסר בארון התיקים שלו, והיה לוגם "תה" כל היום.

והערב מתקדם ואני מתקרב אלי לאט, ותוך כדי שיחה נוגע קלות בידי, כאילו כבדרך אגב, ומרגיש את התגובה החיובית שלי, את האצבעות שלי משחקות עם שלי בחזרה, ואני משלב איתי אצבעות ומחייך אלי. חמש דקות אח"כ הלשון שלי כבר נמצאת בחצי הדרך לגרון שלי, וחצי שעה נוספת אח"כ אני כבר עולה איתי במעלית לדירה שלי. על הספה בסלון אני מוריד ממני את הבגדים ואני מזיין אותי בכוח, בכעס עצור, בלי טיפת חיבה ורחמים. אני מסובב לעצמי את הזרועות ומושך לי בשיער, אני נושך לי את הכתפיים ומשאיר סימני שיניים, אני גונח ומתנשף ונאנק מכאב.

והמחשבה שלי נודדת למקומות אחרים ולמישהי אחרת, וכשאני מגביר את הקצב אני איתה ולא איתי. אני חושב על מקומות שהייתי איתה ועל איך התחושה של להיות בתוכי שונה מלהיות בתוכה. אני משווה את תחושת העור שלה לעור שלי, בידיים שלי עכשיו, מתחתי, איך היא הרבה יותר נעימה ממני, איך הייתי רגיל אליה. אני מרגיש שאני מאבד זיקפה ומגביר את הקצב כדי למהר ולגמור, כי כבר בנקודה הזו אני לא רוצה להיות איתי יותר.

אני גומר ונגעל מעצמי. אני מסתכל עלי מתחתי ופתאום אני נראה לי שמן ושעיר ומסריח ולא מבין איך בכלל הזדיינתי איתי. אני לא מחכה ומושך את עצמי החוצה ממני מהר והולך לשירותים כדי להשתין ושוטף את הזין בכיור. כשאני חוזר אני מוצא את עצמי מכורבל עם כרית על הספה, מסתכל על עצמי. אני אומר משהו על זה שאני חייב לקום בבוקר לאזכרה של סבתא שלי, תוך כדי לבישת תחתונים ורכיסת כפתורים. אני מרגיש דביק ומגעיל וזה מתגבר כשאני גורב גרביים קרות ולחות מזיעה. בזמן שאני מתלבש גם אני קם והולך לשירותים, אני שומע מים וכשאני חוזר אני שם על עצמי תחתונים. אני מנשק את עצמי ליד הדלת. "נדבר מחר" אני משקר לי, ויודע שאני לא מאמין לי לרגע.

אני תופס מונית מתחת לבניין ואומר לנהג לאן לסוע.

"זה פה" הוא אומר לי, מצביע על הבניין ממנו יצאתי.

"רק תסע" אני אומר לו.

הוא דורך על הגז ואני מסתכל החוצה מהחלון על המדרכות הרטובות של ארבע לפנות בוקר. הוא לוקח שמאלה ויורד לטיילת, אני מסתכל על הים. הוא נוסע מהר ולוקח עוד שתי פניות שמאלה ומחזיר אותי למקום ממנו יצאתי.

"הגענו?!" הוא אומר ומביט בי דרך הראי במבט שואל.

אני משלם לו ויוצא. מתנער לי לאט באוויר הקר, אני פותח את הדלת ועולה במעלית, מוצא את הדירה שלי בלעדי. אני מצחצח שינים ומתקלח מהר במים קרים. רועד אני נכנס למיטה.

כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי כאילו במהלך הלילה צמח עלי טחב.

לאחרונה לא קורה כלום. לא רק שום דבר חדש, גם שום דבר ישן לא קורה. כלום. לאחרונה דברים לא עובדים לי טוב. אני טועה בבחירת מילים. גם המילים הכתובות מתחמקות ממני. קשה לי להתרכז בכתיבה וקשה לי להתרכז בקריאה. משהו בקואורדינציה שלי לא בסדר, אבל משהו בקואורדינציה שלי מאז ומתמיד לא היה בסדר. לאחרונה דברים נופלים לי מהידיים. היום בבוקר נפלה לי צנצנת הסוכר מהיד והתפזרה על הריצפה, אספתי את הכל מהריצפה לתוך צנצנת חדשה, עם כל הלכלוך והזכוכית המנופצת. אני משועשע מהאפשרות שאולי עם כוס הקפה הבאה רסיסי זכוכית ישספו אותי מבפנים.

אולי החורף גורם גם לדברים שאינם מעוגנים בחומר להתכווץ. יש ירידת מתח באוויר, במובנים מסויימים אני מרגיש כאילו הזדחלתי לי לתוך שנת חורף. אני לא מוצא יותר מדי טעם ביציאה מהמיטה וגורר את עצמי בכוח למקלחת. אח"כ אני תוהה אם בכלל להתלבש, או להתגלח. עכשיו כשיש זכוכיות בסוכר אולי תהיה פחות התחבטות בנוגע לזה. כוס הקפה הופכת להיות ההרפתקאה היומית שלי. כוס קפה על הקצה. כוס קפה של סכנה.

אני צריך תחביב.

אולי אני אתחיל לגדל ארנבונים לבנים, ואלמד אותם לעשות תרגילים. אני אצור לי תוכנית ריאליטי פרטית משלי, עם ארנבונים לבנים. כל יום אני אתן להם משימות ובסוף כל יום אמלוק את צווארו של המפסיד ואכין ממנו נזיד ארנבון עם בצל, תפוחי אדמה וגזר או ארנבון מצופה שוקולד וסוכריות.  מהפרווה אני אכין נעלי בית בצורת ארנבונים, וצווארונים למעילים, ושטיחים קטנים. שטיחונים קטנטנים.

אולי תחביב אחר?

אוריגאמי!

יש המון סיפוק באוריגאמי. זה כמו ללמוד אומנות לחימה, רק בלי להחימה. סוג של חוויה נפשית מתקנת. חווית זן. הדבר המעניין באמת עם אוריגאמי זה השלבים המתקדמים, אחרי שמסיימים עם כל החומר שיש בספרים ובחוגים המקובלים, אפשר להתחיל לעסוק באומנות האמיתית שאליה הכל מוביל. אומנות האוריגאמי ההפוך.

זו חוכמה קטנה מאוד ליצור דמויות ובע"ח מנייר על ידי שינון תבנית של קיפולים. בסופו של דבר, זה לא מתוחכם הרבה יותר מלקמוץ אגרוף על פיסת נייר. באוריגאמי הפוך התהליך הרבה יותר מורכב. גדולתו של אומן האוריגאמי ההפוך היא ביכולתו לקחת בע"ח ודמויות בשר ודם, וע"י פתיחת הקפלים וישור הקמטים, להפכם לדף נייר חלק, נקי מצלקות של קיפולים ושברי קימוט,

בשלבים הראשונים של לימוד האוריגאמי ההפוך לומדים על צורות חיים בסיסיות כמו חרקים. היתרון בחרקים, למרות הקושי שבעיסוק עם חלקים קטנים, טמון בעובדה שלחרקים יש סימני קיפול נוקשים וברורים, והדבר היחיד שעל הלומד לפענח זה את הסדר הנכון לשיטוח. בהמשך שוקד ההמתמחה על פתיחת קפליהם של דו-חיים, צפרדעים, לטאות, נחשים וכו'. אח"כ הוא מתקדם לציפורים, אח"כ ליונקים קטנים ויונקים גדולים, עד שבסופו של דבר פותח מאסטר האוריגאמי ההפוך קפליהם של בני אדם, ומיישרם עד לכדי יצירת דף חלק.

עובדה ידועה היא שהמאסטרים הגדולים של האומנות מחזיקים ביכולת לפתוח את הקפלים של עצמם.כלומר, לפתוח לעצמם את הקפלים לבד, ולהחליק את הצלקות, עד לכדי העלמות לתוך הנייר שממנו הם עשויים. כמובן שאין הוכחות לכך, אבל מצד שני, גם אין מאסטרים זקנים לאוריגאמי הפוך. יש אומרים שהמאסטרים מפקידים באוזני תלמידם הבכיר את הידע הסודי ודורשים ממנו להפוך אותם, לאחר סיום התהליך, לקיפול הנייר החביב עליהם מילדותם, קיפול הנייר שהוביל אותם אל תוך התהליך שהם עומדים לסיים. וכך, שמועה אומרת, במקדשי אוריגאמי סודיים ביפן, ניתן למצוא פה ושם על מזבח, בין נרות וקטורת, גם ברבור מקופל עם כנפיים שזזות במשיכה, או פרח לוטוס מנייר לבן.

אני שוכב במיטה ומדמיין את עצמי בסוף הדרך, כמאסטר אוריגאמי הפוך זקן. מבצע בפעם הראשונה והאחרונה את פתיחת הקפלים העצמית, באמצע היום, על חוף הים, בלי תלמיד שיקפל אותי לפנגווין וישמור עלי במקדש. כמאסטר האוריגאמי ההפוך היחיד בארץ, ללא תלמידים וללא מקדש, אני עומד על החוף ונושם. אני פותח לעצמי את בית החזה והבטן, לאט מיישר את הצלקות הזקנות שלי. מחליק את האיברים הפנימיים, מישר את הקימורים של הזרועות. עוצם עיניים אל מול הים בפעם האחרונה ופותח לאט לאט את כל הקיפולים שמרכיבים את הראש. מתיר את הליפופים ומחליק באצבעות מיומנות את מה שהכיל פעם את המחשבות. אני ממשיך בתהליך לאט וביסודיות עד שלבסוף נותרת רק אצבע אחת בקצהו של גליון נייר לבן ומרובע. חלק ונקי כאילו נוצר עכשיו, ובאחת מפינותיו אצבע אחת מתפתלת לה, מיישרת את עצמה אל סופה.

כשאני מיישר את האצבע האחרונה שמחברת אותי לעולם התלת מימדי, כרית האצבע נחתכת על ידי הנייר שאליו היא הופכת וטיפת דם אחת אחרונה מופיעה בקצה האצבע, שניה לפני שזו נעלמת, ולבסוף נספגת לה בפינת הנייר הלבן שהפכתי להיות. בשבריר השנייה האחרון שבא לפני אובדן הצורה הגופנית שלי, אני מרגיש שנכשלתי.

אח"כ אני נשאר שם שעות על החוף, נסחף ברוח מצד לצד. בבוקר ילדה קטנה מגיעה ועושה ממני כובע נייר. כמה שעות אח"כ מגיע אבא שלה ועושה ממני סירה, וכמו אסקימוסי זקן על גוש הקרחון שלו, מאסטר האוריגאמי שהייתי נשלח לגלות, אל הים.

אני הולך לשתות כוס קפה, עם כפית מסוכר הסכנה שלי.

כך הגעתי לפלקון. אפשר לומר שמצאנו אחד את השני. אני קורא לו פלקון על שם הלוגו שעל שקית הניילון שבה הוא היה עטוף ביום שבו קניתי אותו. ראיתי אותו שוכב שם במקרר באיטליז ומייד הוא הזכיר לי את רעם, הכלב שהיה לי ביסודי עד שדרס אותו טנדר. מאחר ופלקון שלי היה שלושה קילו של בשר טחון, מן הסתם הוא הזכיר לי את רעם מיד אחרי התאונה, אבל זה הספיק לי בשביל להחסיר נשימה. מיד אספתי אותו אלי, זנחתי את שאר הקניות ורצתי לקופה. ידעתי אז שיש ביננו חיבור שאי אפשר להסביר במילים. סוג של התאמה מושלמת שמופיעה לעתים רחוקות מדי.

בדרך הביתה דיברתי אליו, הרגעתי אותו, ליטפתי אותו. הרגשתי איך הוא מתחמם מחום הגוף שלי, ואיך הרעידות פוסקות. חשבתי על הצעצועים שאני אקנה לו ועל התרגילים שהוא ילמד. במעלית כבר הייתי חסר סבלנות, והידיים רעדו לי כשהכנסתי את המפתח לדלת. התישבתי על הספה בסלון והנחתי אותו על השולחן, נזהר שלא יזנק או יפול. הוא היה די רגוע ונשכב מיידית. היה חם בדירה ואפשר לראות שהוא מתחיל להזיע. ליטפתי אותו והוא ליקק לי את היד. פלקון שלי.

בימים הראשונים הוצאתי אותו למרפסת וניקיתי אחריו. רציתי שיגדל קצת. בינתיים הסתובבתי בחנויות בכל העיר, מתייעץ עם המוכרים לגבי קולרים וסוגי אוכל, לגבי רצועות ואילוף, לגבי גינות באיזור ופיקוח של העירייה. התחלתי לשים לב שאני קצר סבלנות, שאני רוצה לחזור הביתה להיות איתו. לוודא שהכל בסדר. וכשחזרתי מצאתי אותו כמו שהוא, מנמנם לו על השולחן בסלון, בתוך השקית שלו. מזיע.

אחרי כמה ימים התחילה לצמוח לו הפרווה הכחולה ירוקה שלו ואפשר היה לנחש לפי הריח שהוא הבשיל. השכנים התלוננו על צחנת הנבלה הנוראית אבל הסברתי להם שאין ברירה וככה זה כלבים מבשר טחון, ושאם זה מפריע להם, שיתלוננו לבעל הבית, או שיקפצו לי.

בשבוע שבו החלטתי להתחיל להוציא אותי לטיולים בדיוק התחיל החורף. שלושה ימים ושלושה לילות של גשם מטורף. אפילו למרפסת היה קשה לצאת. הייתי מניח אותו שם לכמה דקות ואז לוקח אותו חזרה ומנגב אותו. בימים הייתי משחק איתו בדירה, זורק לו כדור, מקווה שיזנק לתפיסה. בערבים היינו רואים סרטים בדי.וי.די ביחד, הוא תמיד נראה כל כך מרוכז בשכיבה המכורבלת שלו על השולחן. בלילות הוא היה ישן על הכרית הריקה שלידי. אני יודע שיש מגדלי כלבים שיאמרו שלא מומלץ להרגיל אותו לזה, ושזה לא בריא ומלוכלך, אבל לא היה אכפת לי. רציתי שיהיה קרוב אלי. בבוקר, כשהתעוררתי, הייתי רואה אותו מביט בי בשקט, ומתוך שינה הייתי שולח יד ומגרד לו מאחורי האוזן, משועשע מאיך שהוא נראה שמח.

ביום שבו פסקו הגשמים וסוף סוף יצאה השמש החלטתי להוציא את פלקון לטיול הראשון שלו. תיכננתי מסלול שבו אראה אנשים שאני מכיר, אח"כ לגינה, ושם אגונן עליו מהכלבים הגדולים, ואנזוף בבעליהם שישמרו אותם קצר. חשבתי על איך בקרוב כולם שם יכירו אותנו. באותו היום הרמתי אותו מהשולחן וקשרתי לו את הקולר האדום עם הרצועה שקניתי לו. נתתי משיכה קטנה, והוא, כאילו יודע מה מצפה לו, סירב לזוז. ממש נדמה היה לי שהוא לא באמת רוצה לצאת. פתחתי את הדלת ונתתי משיכה עוד קטנה ברצועה, נדמה לי שהוא השמיע רטינה, אבל יצא אחרי בלי התנגדות מהבית. נגרר אחרי כל הדרך.

כמו אבא גאה צעדתי במעלה הרחוב, מחייך מאוזן לאוזן בלב. הרגשתי שכולם רוצים להיות כמוני, בעלי כלבים. אנשים הצביעו עלי, אנשים חייכו. לא היה אחד שלא הסתכל על פלקון שלי, שנגרר אחרי, לא ביתר התלהבות. קיוותי שלשם שינוי הוא יראה קצת יותר שימחה מיציאתו לעולם, אבל זה לא קרה. גם לא כשהגענו לגינה, שם שיחררתי לו את הרצועה, והוא, פחדן קטן שכמותו נשאר לי צמוד לרגל.

מחוייך התיישבתי לי על ספסל והדלקתי סיגריה. פלקון שכב על הרצפה לידי, נראה מתנשף ומזיע. כנראה שההליכה הזו ארוכה מדי בשביל גור קטן כמוהו. גם בגינה הרגשתי שכולם נועצים בי מבטי קנאה. הכלבים האחרים כל הזמן התקרבו אליו, ניסו לנשוך אותו, ואני בזרד דקיק ניפנפתי אותם מעל פניו. גוננתי עליו כאילו היה בשר מבשרי. ילד שלי.

"הוא מעורב" אמרתי למישהי שישבה לא רחוק ונעצה בי מבט חוקר.

"מעורב?" היא אמרה.

"מעורב, חצי בקר, חצי הודו" אמרתי.

היא חייכה אלי ושאלה אם יש לי אש. קמתי והוצאתי את המצית מהכיס. אני מוכן להשבע שהפנתי לו את הגב רק לשניה אבל זה הספיק. מאחורי גבי זינק האסקי על הספסל ונעץ בו שיניים. כשזינקתי עליו, מתגובות הסובבים, אפשר היה לחשוב שאני היחיד ששמע את יללת הכאב שלו. יללה שאני עדיין שומע בחלומות. בעטתי להאסקי בבטן והוא התקפל אבל זה היה כבר מאוחר מדי, הוא שמט את פלקון מהפה בשני גושים גדולים וריח הבשר המרקיב, שהיה לי כמו ריח של בית, כאילו היה תרועת התקפה לכל כלבי האיזור. במהירות הם התחילו לקרוע אותו לחתיכות, לפזר את בשרו בגינה, לריב על השלל, לרקוד על הדם.

כאחוז אמוק התחלתי להכות בהם במקל, צורח ומקלל, נלחם על כל פירור, מנסה לאחוז בקצת הבשר שנשאר בקולר, והם ממשיכים, ועוד מגיעים, ואני בועט ובועט, וכמו בחול טובעני, כל בעיטה, כל תנועה מורידה אותי עמוק יותר פנימה אל האבדון. ואז התחילו בעלי הכלבים להכות בי. תחילה אחד, אח"כ שניים, אח"כ כולם. ואני שוכב לי על הריצפה, לא מרגיש את המכות ובוכה על הכלב המת.

בסוף הם עזבו אותי לנפשי. נשארתי לשכב שם עוד כמה דקות ואח"כ גררתי עצמי לספסל, והדלקתי סיגריה. ישבתי שם שעה ארוכה כואב ובוכה בשקט, משתדל למחות את הדמעות בסתר, שלא יראו. משתדל לא לראות את הדם על הריצפה, לא חושב לרגע שזה הדם שלי. אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהבחורה עם הסיגריה התישבה לידי. היא שמה לי יד על הכתף, למרות שמעולם לא נפגשנו, והמגע שלה פרם לי את התפרים העדינים. בכיתי בקול רם, דומע, ומושך באף. "די, די" היא אמרה לי, "בסה"כ קצת בשר טחון, החנויות עוד פתוחות".

הסתכלתי עליה בבוז, ואז קמתי והלכתי בלי לומר לה מילה.

הבדידות עדיפה.