"שיר השיכורים"
רק השיכורים מבינים אותי
הכוס והמשקה הם חברים שלי
שיורד האור אני מתחיל לחיות
עם כל החברים שסובלים מהחיים
אל תשאלו אותי מדוע זה ולמה
החיים נראים ממש ממש כמו קרחנה
מלא לי את הכוס עד שאפסיק לסבול
שהראש יהיה מלא אני אשכח הכל
לא הכוס הראשונה ולא האחרונה
אני אשתה ורק אשתה עד שאפול על הרצפה
בכל לגימה אני מחפש תקווה
תמיד בתוך הכוס תמיד היא מופיע
האם זה דימיון האם זה רק חלום
מכל הבקבוקים בסוף אבנה ארמון
ואז אני יישב עם כל הבקבוקים
ואז אני ישיר את שיר השיכורים
מלא לי את הכוס...
מאת: אבי ביטר.
(אהההמ... תסלחו לי על הדקדוק הקלוקל משהו, השגיאות במקור. ואולי בעצם יש כאן הצהרה פואטית, שאני מפספס?)
צחוקים צחוקים, אבל...
בבוקר שאחרי עוד ליל שתייה מוגזם, אני מתעורר עייף. למרות העדר חלקי של הזיכרון, אני מודע לעובדה ששוב נהגתי בחזרה שיכור. אני קם ובודק בכיסי המעיל, המפתחות נמצאים, הארנק נמצא, הטלפון נמצא, השעון מונח במקומו ליד המיטה, אפילו הוצאתי את הפאנל של הרדיו-דיסק מהאוטו. אוטומציה מרשימה. הייתי רוצה להאמין שאלו הם גלי ההדף האחרונים של סופת ההרס העצמי שבה אני נוטה להסחף מדי פעם. התבנית הולכת ומתרחבת והצורך הולך ופוחת, אולי. אולי אני פשוט עסוק יותר. אבל האמת היא שהתבנית רק מחליפה את עצמה בתבנית אחרת. התמכרות. כנראה שאין לזה שם אחר. התמכרות לתחושה המשוחררת הזאת של השתיה.
אחרי לילות של שתייה אני נרדם מהר אבל גם מתעורר מהר. מתעורר מוקדם מדי, מבוהל ומלא בחילה פיזית או נפשית או שתיהן. שני אדוויל כוס קפה ומקלחת לארוחת בוקר. אני יכול להאשים את הסביבה בשתייה המופרזת שלי לעיתים, אבל אני חושב שאני הייתי הזרז בשבועות האחרונים. אם לפני כמה שבועות הייתי מוצא את עצמי כמהה לכוס וויסקי בצהריים משמימים, שתעמעם לי את השעמום, הרי שהיום אני מוצא את עצמי יוצא מהעובדה ישר אל הפאב, פעם-פעמיים בשבוע, לבירה אחת שהיא בעצם שתיים, שלעיתים הופכת לשלוש ומתעגלת לארבע או חמש או הופכת לוויסקי, או מתווספת לוויסקי.
אני מוצא את עצמי מלא גועל עוד במהלך הערב, בשיחה עם שיכור כזה או אחר, ומוצא את עצמי תוהה איך אכתוב את זה בצורה משעשעת, כצורה של פדיון עצמי שכזה, ויודע שזה לא יצא לעולם.
לא הסיפור על התייר הזקן שביקש ממני שאראה לו איפה יש זונות באיזור ("בגילי, לא אכפת לי לשלם בשביל זה" הוא אמר באנגלית). לא הסיפור על ההיא שהזדיינה עם רוב הצוות של הפאב (וגם איתי, אם רק הייתי מתקשר אליה), אחד אחרי השני בטווח של כמה שבועות, עד שביקשו ממנה להפסיק, או להפסיק לבוא. לא הסיפור על ההם שהגיעו לכאן מארץ אחרת, בעקבות אהבה, ואיך הארץ שוברת אותם, והם עומדים לעזוב. אני יודע שהסיפורים האלה לא יצאו בקרוב. אני יודע כי אני מנסה להוציא אותם, והם מסרבים לצאת. הם מתגבשים לכדי שורה או פיסקה או צירוף מתחכם של מילים. כנראה שהם מחכים לאיזושהי השלמה עם מה שעובר עלי עכשיו. אולי הם יצאו בעוד עשר שנים, כשתאורת הסביבה בזיכרון תהייה מעומעמת יותר.
אחרי שקיבלתי הצעות לפרסם את כתבי פה ושם, סיפרתי על זה לאחותי הגדולה, שמיד רצתה לקבל לינק וטקסטים לקריאה. סירבתי בתוקף ועדיין מסרב בתוקף, אבל לא באמת מתוך רצון, כמו מפחד. סיפרתי לה שכתבתי על אבא, ובאופן טבעי אלו הטקסטים שמעניינים אותה יותר מהכל (יותר מחיי המין שלי, זה בטוח).
קשה לי עם זה. ישבתי וקראתי שוב את הטקסטים על אבא, שפורסמו כאן לפני כמה חודשים, והמחשבה שאחותי, שהיתה שם ביחד איתי לפני כל השנים האלה, תקרא אותם, מעבירה בי פחד משתק. פתאום אני מרגיש כמו הילד הקטן שהייתי לפני עשרים שנה ויותר. הילד שלא היה מסוגל אז לדבר על זה, וסיפר לכולם שהכל בסדר. הילד הסגור והביישן ששתק ושתק ושתק. פתאום אני רוצה, ולא יכול להוציא החוצה את המילים שכבר נכתבו ופורסמו ונקראו, בדיוק כמו אז עם המילים והמשפטים שננעלו לי בראש. פתאום אני שוב לבד עם הפחדים שלי והחששות שלי.
העניין הוא שכבר עכשיו אני מתחיל להרגיש את הפרטיות שהיתה לי פה הולכת ונעלמת. החופש שהיה לי בעבר כבר לא ממש נמצא פה. כבר עכשיו אני לא יכול לכתוב כאן על כל מיני דברים שמטרידים אותי. פתאום גם פה קשה לי להתגבר על מחסומים, שבעבר כלל לא היו לי.
ואני מוצא את עצמי, כמו קלישאה ספרותית, מחבר בין השתיה לכתיבה. ומוצא את עצמי עם בקבוק בירה, או כוס וויסקי, ליד המחשב, מחכה לשחרור המילים. מחכה לביטול עכבות, מחכה לפרץ של יצירה. ומוצא את עצמי מלמל מקצות האצבעות, אל תוך המקלדת, מהוסס, ועצור ומביט אל מעבר לכתף, בפרנויה קלה, ששואלת כל הזמן, מה הם יחשבו? והאם זה טוב מספיק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל
