Helloooo, whe you goinnn?
Helloooo, whe you come fom?
זונות.
אין דרך אחרת לתאר את זה. בנגקוק מלאה בזונות. מכל מיני סוגים.
אני והיאק יושבים באיזה באר חצי ריק, באיזור של העיר, שאם יש בו ישראלים אף אחד מהם לא אח'שלי, מדברים על המצב הנפשי של שנינו ועל ההיא והביקור המתקרב שלה. אנחנו שותים בירה ומסתכלים על הזונות משחקות פול, בנעלי עקב ושמלות קצרצרות. אני מנסה להסביר לו איך שכולן נראות לי אותו הדבר, ואיך שאני לא רואה אותם כאנשים אלא כחלקי גוף נפרדים. אני רואה גבות וידיים וחזה ורגליים, אבל מתקשה לחבר אותם לאדם קוהרנטי אחד. אני מתקשה למצוא את המילים לומר בנימוס שאני כמעט ולא מצליח לראות את הזונות התאילנדיות כבני אדם. כמו בוקסר שמביט בפינצ'ר ואולי יודע שהם אותה חיה, אבל מתקשה לראות את הקשר.
היאק הגיע מקמבודיה, עם תרמיל ולכלוך ושיכנתי אותו אצלי בחדר במלון, כל עוד אני שם. בשביל מה יש חברים. החדר גדול יותר מהרבה דירות בת"א ובטיול שכזה במזרח לא רואים יותר מדי מקלחות חמות.
זו הפעם השישית או השביעית שאני חוזר לעיר הזאת, אבל הפעם זה שונה. הפעם זה עבודה. אני מייצג את החברה בכנס ולכן במקום לרדת למטה בבוקר בעצלתיים, לשתות איזה שייק בננה על הבוקר עם כוס תה וסיגריה איטית, אני מתקלח ומתגלח, עוטה עלי חליפה ועניבה ויורד לארוחת הבוקר, כמה דקות לפני שאני נכנס לאולם הכנסים.
Hello, I'm "Teref" from xxxxxx, can I interest you in more information about our solutions?
May I ask what company are you from?
מה עוזר לי חדר בקומה ה 24 של מלון חמישה כוכבים, כשבחוץ יש אובך כל כך כבד, עד שלפעמים נדמה לי שכבר יצא לי לצלול במים עם ראות טובה יותר. מוזר לי להיות כאן, במלון הזה. אני, שלפני שנה בדיוק ישנתי באכסניה של 200 באהט ללילה, לחדר עם מיטה, ומאוורר, ומקלחת (מים קרים בלבד) משותפת במסדרון. מוזר לי להסתובב בצד הזה של העיר, שאין למטייל הזול מה לחפש בו. מוזר לי לגלות שבמיני-בר, בירה עולה 230 באהט. אפשר להאכיל בסכום הזה משפחה קטנה פה.
הנוכחות של היאק בחדר רק מחדדת את התחושה הזו שלי. תחושה של חוסר שייכות. מין ניגוד כזה בין המצב הנוכחי שלי, שעושה לי טוב, לבין המצב שבו הוא נמצא, שבו הייתי לפני חמש שנים. המצב שבו הייתי רוצה להיות, למרות שהיום זה ילווה תחושה של הימלטות תמידית.
בבוקר, אחרי שאני יוצא מהחדר, מגיעה החדרנית ומסדרת אותו. מסדרת את המיטה ופורסת מחדש את כיסוי המיטה. היא מקפלת הכל, אפילו את הגרביים המלוכלכות שזרקתי ליד המזוודה. את קצוות נייר הטואלט (שני הגלילים) היא מקפלת למשולש. לפנות ערב היא חוזרת שוב, מסירה את כיסוי המיטה שפרסה בבוקר, ומקפלת פינה אחת בשמיכה, שיהיה לי נוח יותר להכנס. ליד הכרית היא משאירה לי סחלב וורוד-לבן. על השטיח, ליד אותה פינת שמיכה מקופלת, היא מניחה מפית בד רכה, כדי שכפות רגלי הענוגות לא יאלצו לבוא במגע עם השטיח (הענוג), ללא חיץ נעלי הבית (שלושה זוגות שונים בחדר ליחיד). בבוקר כשאני מתעורר, הבנגקוק-פוסט מחכה לי ליד הדלת. כשאני חוזר למלון אחרי סיבוב בערב, שלושה אנשים שונים עוזרים לי להכנס. האחד פותח את דלת המונית, השני את דלת המלון, והשלישי עומד במעלה המדרגות, וקד קידה אסייתית קטנה לכבודי, מחייך ומברכני לשלום.
Me sucky Sucky
Me love you long time
Me do everyting you wan'
אנשי הייטק הם הימאים החדשים (קרדיט ללשלושית). אנחנו נודדים בעולם, עושים קניות בזול, מביאים דברים לחברים. יש לנו בדידות וכסף לבזבז. לחלקנו יש אישה בכל נמל. אנחנו יודעים לאן ללכת בשביל מסאז', או בירה, או סטייק טוב. אנחנו מתורגלים בתנועה ובאריזה. אנחנו מתורגלים בתפריטי מסעדות. אנחנו מתורגלים בשיחות חולין ביזאריות עם זרים.
כימאיי הייטק אנחנו יודעים לנפח את החזה ולספר סיפורי גבורה על טיסות שאיחרו, והזמנות שבוטלו כאילו היו ספינות טרופות וסופות בלב ים. אנחנו מדברים על קשרים ומנהגים עסקיים בכל מיני מקומות מוזרים כמו מפגינים ידע במערבולות וסלעים בקירבת חוף ומפלצות בלב ים. אנחנו מחליפים סיפורי מסעדות ומלונות וזונות, כאילו היו סיפורים על... אההמ... בתי מרזח, אכסניות וזונות.
אני יושב לארוחת בוקר במלון עם ראיין, שמספר לי, באנגלית צחה עם מבטא הודי כבד, ששלשום הוא הלך לקבל עיסוי במקום שהמלצתי עליו, אבל לא נהנה במיוחד. אתמול הלך למקום אחר, ושם קיבל שירות טוב יותר. ו"טיפול מלא", כמו שהוא קורא לזה. "אחרי העיסוי, המעסה מרצה את כל הצרכים הג'נטלמניים שלך" הוא אומר לי, מרוצה.
זה לא קל לשמוע מגבר הודי כמעט זר, באיזור אמצע גיל השלושים, על חוויותיו ליל אמש עם זונה תאילנדית, אבל זה נתפס אצלו כמקובל. הוא מסביר לי שהוא רואה את זה כסקר שוק שכזה, למקרה שיצטרך לארח לקוחות מיפן או קוריאה. הוא מספר לי שבבסיס הפעילות שלו (בקנדה) הוא מוכר בכל בתי הזונות, מרוב היפנים שהוא מביא איתו. ואני משתנק וטוען שזה מהחריף. הוא מזהיר אותי מהחריף וצוחק.
מאחר ואני הרפתקן קולינרי, החלטתי לנסות ארוחת בוקר יפנית, ושמתי קצת יותר מדי מהמשהו הלא מזוהה, החריף, בתוך מרק המיסו שלי. אני מרכך את זה עם קצת דגים מבושלים עם אורז. ככה מתחיל היום. עם מרק יפני חריף מדי, ושיחה על זונות, עם הודי זר. ומשם על כוס קפה, אל הכנס. אל יום שלם באולם סגור, עם מיזוג אוויר וכריכונים וקפה וקפה. ומונולוג מקצועי שחוזר על עצמו שוב ושוב וקידות קטנות בעת החלפת כרטיסי ביקור והענקת מתנות קטנות.
Let me have your business card and I'll mail you all the information you need.
כזונות של הייטק בכנסים אנחנו מבטיחים הכל לכולם.
המוצר שלנו? עושה כל מה שתרצה. כן, אין בעייה. לא, לא, אני לא יכול להדגים עכשיו, אבל תשאיר לי כרטיס ביקור ואני אעביר לך חומר בתחילת שבוע הבא.
כזונות של הייטק אנחנו מסתובבים אחד לשני בין הרגליים בכנס ומנסים כוחנו בריגול תעשייתי ידידותי. אנחנו מדברים עם התחרות הישירה על אותו נתח השוק, אנחנו מנסים לאתר את הפוטנציאל לפני כולם. אנחנו שולחים אנשים אחרים להביא עלונים וחומרים טכניים מהמתחרים. אנחנו לוחצים ידיים ואם רק היה מביא מישהו תינוק, גם היינו מנשקים אותו.
אחרי ארוחת הצהריים אני מנצל את ההפסקה ורץ לחדר, לשירותים. אני מפשיל את מכנסי ומתיישב, ורק אז הופך להיות מודע לנוכחותה של העניבה המשתלשלת לי מהצוואר אל בין הירכיים. החיבור בין הפעולה הטבעית של פינוי המעיים לזיוף המוחלט של העניבה מחדדים לי גם כאן תחושת זרות שכזו.
בתוך הכנס, בתוך המלון הכל מריח סטרילי. באותה מידה אולם הכנסים יכול היה להיות בתל אביב, או צרפת או איטליה. כשאני קופץ לשירותים באולם הכנסים אני שם לב שהמשתנות פה תלויות נמוך יותר, תוצר של אנשים נמוכים יותר, אני מניח, וזה מזכיר לי איפה אני נמצא על הפלנטה.
כשהיום נגמר אני עולה לחדר ומתקלח. אני שולח את החליפה לניקוי יבש ודורש שהיא תחזור עד שמונה בבוקר למחרת. אני מתלבש קליל ויוצא החוצה להסתובב קצת. אולי לקנות משהו. אולי לקבל מסאז'. כשאני יוצא אל מחוץ למלון הריח עובר מהפך ממיזוג נקי לאוויר של בנגקוק, והריח מתחבר לי לזיכרון.
יש לבנגקוק ריח אופייני ומוכר של אוכל חם ובנזין. ריח של בישול ארוך בציר דגים וחומץ. ריח של פלפל חריף ובשר מעושן ופיח. אני חוטף אוכל מדוכני הרחוב, מתענג על הריחות והטעמים. בנסיעות האלה, ובמיוחד בבנגקוק, אני מגלה שאני מדבר עם זרים בקלות רבה יותר, כאילו כל החריף הזה והבנזין צרבו לי את בלוטות המיזנטרופיה, לפחות זמנית.
לפעמים זה לא רע להיות ימאי-זונה של הייטק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל