טרף קל

"חנויות הפרחים, אין להן אף פעם תריסי ברזל. אף אחד לא מעוניין לגנוב פרחים."

(בוריס ויאן, "צל הימים")

"טוב לי איתך" אני לוחש לה באוזן. השעה שש ושלושים בבוקר, ועדיין לא ישנתי הלילה. גם לא אישן. לפני כשלוש שעות הטיסה שלי נחתה. לפני שעתיים עוד חיפשתי חניה מסביב לדירה שלה. לפני שעה וחצי, בחמש בבוקר, לא יכולתי להפסיק לחייך, כשדפקתי לה על הדלת.

היא הדליקה לי את הבויילר מראש, ועמדה מחוץ למקלחת, ערומה, עטופה בשמיכה, ודיברה איתי כשהתקלחתי. שוטף ממני חצי יום של מטוסים ושדות תעופה ובירה וסיגריות. אנחנו מתחבקים. אנחנו מתנשקים. אנחנו מזדיינים. אנחנו שוכבים במיטה ומדברים ונרדמים ומתעוררים ומזדיינים ומתנשקים ומתחבקים. לא מפסיקים לגעת. טוב לי איתה. והכל כל כך טבעי, כאילו לא הכרנו רק כמה ימים לפני שנסעתי.

שבועיים לא הייתי בארץ. עבודה. יצאתי לחמישה ימים, נשארתי שבועיים. היה קר וגשום, בעיקר. בפרבר האפרורי הזה, שבו הייתי, לא קורה כלום. הסופרמרקט פתוח עד שמונה. הפיצרייה עד תשע ושלושים. זה אחד מהמקומות האלה שנמצאים בדרך לשדה התעופה ולא היה קיים אילולא שלוש חברות גדולות לא היו מקימות בו את בסיסיהן. זה מין פרבר כזה שהיה פעם עיירה כפרית אבל נבלע ע"י עיר גדולה לפני עשרות שנים ואיבד את קיומו העצמאי. מה שהיה פעם מרכז חיים לכמה אלפי אנשים הפך לשוליים של המוניצפליה הגדולה שאליה חוברו. מקומות הכינוס דעכו, בתי הספר התכווצו, גני המשחקים ריקים וכל מה שנותר בשעות אחר הצהריים זה תור לקו החשמלית היחיד שנוסע מכאן למרכז העיר, וחבורה של מובטלים שקנו בירה בבקבוקי פלסטיק, ב 59 סנט לבקבוק, ויושבים מחוץ לסופרמרקט ושותים.

במרחק שני יורו ורבע שעה בחשמלית יש עיר שחלקה העיקרי נסגר בסביבות השעה 20:00 וחלקה השני רק מתחיל לשפשף את העיניים בסביבות 22:00. מרכזי הקניות והאוכל נסגרים בשמונה בערב בדיוק, והתנועה נודדת מערבה לכיוון הנמל והעיר העתיקה שמנמנמת במהלך רוב שעות היום.

אני ממשיך להיות מופתע מאיך דברים משתנים במהירות. איך שהכל נראה לי רחוק פתאום, ורק דפדוף בטקסטים של עצמי מזכיר לי שהכל היה רק לא מזמן. רק לפני חודש, סביב יום הולדתי, עוד רעדתי מהמחשבה שההיא עשויה לבוא לארץ. והנה אני מדבר איתה בטלפון, ולראשונה מזה שנה אנחנו במרחק נגיעה. אני במדינה שלה, אני במרחק של 20 יורו, ואני אומר לה לא לבוא. לא מפחד או מאילוצים חיצוניים. פשוט אין חשק ואין טעם.

פתאום לא דופק לי הלב כשאנחנו מדברים, ואני אפילו קצת משועמם כשהיא מספרת לי על משהו שקרה לה. פתאום לא אכפת לי להכעיס אותה, ואני מתגרה בה תוך כדי שיחה. אני מספר לה על כמה שדברים הולכים לי טוב לאחרונה, וקצת נצבט כשהיא אומרת שאצלה לא. ובכל זאת, לא באמת אכפת לי. בשיחה איתה אני שומע בחדות גדולה מתמיד את כל השקרים שסיפרתי לעצמי עליה ורואה את מה שלא נתתי לעצמי לראות. אני חושב שהיא שומעת את זה בקול שלי.

פתאום, לשם שינוי, ולראשונה בחיי, אני חושב, אני רוצה לחזור הביתה, לעלות על מטוס לארץ. אליה.

לפני כמה שנים הבחינו פועלים שעבדו על שיפוצה ושחזורה של כנסייה עתיקה באיטליה, כי הזכוכית הצבועה של החלונות המצוירים העתיקים, עבה יותר משמעותית בבסיסה מאשר בראשה. בתחילה חשבו שמדובר בפגם בתהליך הייצור, אבל מחקר יסודי של שיטות יצור עתיקות פסל אפשרות זאת. מחקר יסודי יותר יצא לדרך.

במשך שנים נלקחו דוגמאות מפינות הזכוכית, נבדקו הרכבים כימיים של חומרי הגלם, של הצבעים, של המסגרת. נבדק הרכב האוויר שמסביב ונמדד הלחץ הברומטרי מבפנים ומבחוץ. תבניות זרימת אוויר חושבו ומודלים תלת ממדיים פותחו על מנת לנסות להסביר את התופעה. בסופו של דבר הסיקו החוקרים כי הזכוכית נוזלת.

הזכוכית נוזלת, כמו טיפות שטוחות של דבש צבעוני וקשה. כמו כל נוזל, הזכוכית מנסה לקבל את צורת הכלי בה היא נמצאת, וזורמת לה לאט בתוך עצמה. הכמרים המצוירים באדום וכחול ופיתוחי זהב מתעוותים לאט לאט, צוברים נוזלים בקרסוליים כמו כולם.

דברים משתנים ילדים וילדות, לא באיטיות של זכוכית נוזלת. דברים משתנים כמו דבש אמיתי, שנוזל בבטחה אל הכלי שאליו הוא נמזג, אבל גם מסרב בעקשנות להשתחרר מהכפית ממנה יצא. דברים משתנים במפתיע. אבל לא בלי סיבה.

כוח נפשי נצבר, ונשחק. אשליה של גדלות ובטחון עצמי מחליפה עצמה ברגיעה ונכונות כשצידו השני של הטלפון משתף פעולה ואומר לי את מה שאני רוצה לשמוע. אני יושב במקום העבודה בגרמניה, ומחכה שהישראלי הנוסף שאיתי יצא מהחדר, ומתקשר אליה, באמצע היום. אף אחד כאן לא מדבר עברית ואף אחד לא יודע עם מי דיברתי ועל מה.

כשאני מנתק, רודיגר, שיושב מולי, מחייך אלי. "חברה שלך?" הוא שואל באנגלית השבורה שלו.

"עוד לא" אני משיב, "אולי. לא יודע עדיין. זה חדש."