ב CNN מדברים על מיזוג של חברות ספנות גדולות, ואני שוכב לי בין הסדינים הלבנים ומחכה לחצות, אז ישדרו פורנו רך באחד מערוצי הטלוויזיה, ואני אעשה ביד ואלך לישון, ועוד יום פה יסתיים. שיגרה זמנית שכזו. שבוע וחצי עבר. שבוע נוסף נשאר, בינתיים. והיא צדקה כשאמרה לי שבלבלתי בין הרצון שלי לחזור מהר הביתה, לבין הרצון שלי להיות איתה. ועכשיו כשאנחנו עומדים להיפגש הלילה, באמסטרדם, אני מתקשה להירגע, ויושב לי מול המחשב ועושה כאילו אני עובד, ומחכה שהזמן יעבור.
כשאני חוזר מסיבוב בעיר למלון, אני רוצה אותה שם. במעלית אני מדמיין שהיא בחדר, במיטה, כמו בלילה שבו חזרתי אליה בפעם שעברה. פותח את הדלת בחמש לפנות בוקר עם מפתח משלי, מתפשט בשקט בסלון, ומזדחל אליה למיטה. במסדרון בדרך לחדר אני כבר יכול להרגיש את העור שלה מתחת לקצות האצבעות ויודע שזה לא עומד לקרות הלילה. אז אני פותח את הדלת ומדליק את האור ונכנס להתקלח, והולך לישון לבד על סדינים לבנים מתוחים וכרית גדולה ורואה קצת CNN לפני השינה ונרדם ומתעורר כשהטלפון מצלצל בשלוש לפנות בוקר, ושומע אותה רוצה אותי, ומשמיע לה רוצה אותה ואנחנו מזדיינים בצורה הכי טובה שאפשר להזדיין ממרחק של חמשת אלפים קילומטר. והולכים לישון ביחד, לחוד, עם תחושה טובה בבטן ואכזבה בפה.
הגורל צוחק עלי קצת לאחרונה, אבל בצורה חיובית, נדמה לי.
אז אני משנס את מותני ההומור העצמי שלי, ומצחקק.
הא הא.
הא.
הגורל צוחק עלי גיאוגרפית ושולח אותי לחו"ל כשלראשונה בחיי אני באמת רוצה להישאר בארץ. הגורל צוחק עלי גיאוגרפית נקודתית ושולח אותי לגרמניה, כשלראשונה מזה שנים, זה לא המקום בו אני רוצה להיות. לראשונה מזה שנים אני מסרב כשיש לי הזדמנות לפגוש את מי שהיתה עד לא מזמן מישהי שחשבתי שתלווה את שארית חיי. אני שולח לה SMS ומספר לה שאני שוב כאן, במרחק שעתיים נסיעה, כי נראה לי לא יפה להיות כל כך קרוב ולא לומר כלום. היא שואלת אם אני רוצה לקפוץ לביקור ואני מספר לה שיש לי תוכניות אחרות. היא שואלת איך הולך עם החדשה, ואני לא יכול להפסיק לחייך כשאני מדבר עליה.
לפעמים נדמה לי שאני יכול לכתוב רק כשרע לי.
ואני?
טוב לי לאחרונה, בערך.
והמילים יוצאות לי קצת בכוח.
אני מגלה שלפעמים לכתוב, בשבילי, זה קצת כמו קצת כמו לנסות לראות את טיפות הגשם שיורד בחוץ. למצוא את המילים זה כמו לשנות במאמץ את מיקוד המבט מהחלון הרטוב, לטיפות המתנפצות על המדרכה, לשולחנות המסעדה שממול ובחזרה, בניסיון לאמוד את עוצמת הממטר. לפעמים הגשם יורד כל כך חזק שאי אפשר להתחמק ממנו. לפעמים זה רק טפטוף ביום אפרורי. לפעמים, זה רק זיכרון.
והיום?
היום, בצורה לא מטאפורית לחלוטין, יצאה השמש החוצה, והשמיים כחולים, ואפשר להסתובב בחוץ בלי מעיל. ובעוד שלוש שעות יגמר יום העבודה פה, ואני אעלה על הרכבת לאמסטרדם, ואתכרבל איתה במיטה עד יום ראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל