ראיתי את התמונה שלו בפייסבוק. ראיתי כי חיפשתי. חיפשתי כי רציתי לראות איך הוא נראה אחרי שתים עשרה שנה. רציתי לראות אם הוא נראה כמו שזכרתי אותו. כולל מה שהוספתי לו עם דהיית הזכרון במרוצת השנים.
בכל פעם שהעזתי להעלותו בזכרוני, לעתים רחוקות, בודדות, הוא היה מגיע עם גל תחושות מעורבב, משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו, מלבד לחשוב שעכשיו הכל בסדר כאילו שאז היה כל כך נורא.חוסר הצדק והטירוף שבלהיגעל ממישהו ככה, להיגעל ממחשבה ומעצמך ומחטא.
בסך הכל חייל, כמו שאני הייתי חיילת תקועים במצב נתון של זמן ושל תקופת חיים. מן רגע כזה שכשאתה בן 80 אתה מסתכל עליו ומבין שגם הוא הרכיב את פסיפס חייך באיזו חתיכה שבורה שולית לחלוטין. אז בסטנדרטים שלי הוא לא עמד. מה זה לא עמד- הוא אפילו לא ישב על קצה המדרכה. ואצל ההורים שלי- אואה...ממגוון הכינויים שנהגו על צבע עורו יכול פלוני לחשוב שמדובר בפועל ניגרי לפחות. הם נסעו עד לקרית ביאליק כדי לראות לראשונה בחייהם את העיירה הזו שהיתה כה מזעזעת בעיניהם ורק הוסיפה לסלידה. כשהיה נכנס בדלת הבית, נו הרבה לא שרדו את הדלת ההיא.
שלושה חודשים לערך, כי מה נמשך יותר בגיל הזה- בחייכם. גם זה היה המון. והוא בא, ואמרתי לו שזה נגמר והוא היה עצוב ואני הרגשתי חרא והוא אמר שמעולם לא הכיר מישהי כמוני ואני חשבתי בהתנשאות שאין כמוני באיזור הצפון ואתם יודעים מה- אין כמוני בכלל בטח לא בשביל שכמותך. נגעת בליגה אחרת, קח לך זכרון מתוק וצא לדרך.
ומאז הוא היה כתם "שחור" בעברי. עברי שעד לפני זמן מועט נבנה ללא רבב. כל מי שדרך שם היה שווה את הדריכה. לפחות לא הועב בסלידה מתמשכת.
אז הפייסבוק הזה מעלה מן האוב. אנשים שהיו איתי בכתה א והיום הם בני 32 ומה עלה בגורלם ויותר חשוב- מי כבר נראה מבוגר. וגם הוא, סתם כי כתבתי את השם ויש לו כרטיס.
ומי ידע- הוא לא נראה כל כך נורא, וגם האחים שלו גדלו בסדר, והוא עובד והוא נורמלי..
ואולי היום אני יכולה לאור זאת לתת לעצמי הנחה, אולי אפילו לצחוק על עצמי שבגלל כל ההשפעות ובגלל שאני כזו דפוקה כל כך נבהלתי מזה כל השנים. סך הכל סתם בחור. ממש סתם. לא מפלצת ולא כיעור ולא שחירי ולא כלום.
ואני יכולה להזכר בשבתות על הכנרת בקיבוץ שלו, ובחורף בחיפה, ובמדים שלנו וברכבות...
נו, השלמה. זה מרגיש טוב.
אני לא אבקש ממנו חברות- זה בטוח. הוא מן הסתם יסרב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
