"טומאש לא ידע אז שהמטאפורות מסוכנות הן. לא כדאי לשחק בהן. אהבה יכולה להיוולד ממטאפורה אחת ויחידה"

אבא שלי חולה. הוא חולה עכשיו ולפי מה שאומרים זה רק ילך ויחמיר. זה לא איזו מחלה כזו עם איזה שם בומבסטי שתמיד מכירים מישהו שהיה לו אותה. הלכנו לרופאים וכולם אמרו אותו דבר- הוא זקן.

לפני שנתיים היה לו אירוע מוחי אליו לא הוזמן אף אחד וזה כמובן תורם רבות.

היום זה כל פעם משהו אחר- פעם הוא חזר לעבודה, פעם הוא רוצה לחזור הביתה כי הוא לא גר כאן, פעם הוא בן 42 ועכשיו הוא במילואים. וכשאנחנו אומרים לו שהוא בן 74 ולא מגייסים אנשים זקנים אז הוא כועס ונעלב שאנחנו חושבים שהוא משקר.

אז אנחנו מסתכלים ואנחנו שותקים ולא- אין בזה שום דבר מצחיק.

וזה גורם לי לחשוב שאף אחד לא מכיר ולא הכיר אותו באמת אף פעם ואולי גם אין כל כך מה להכיר כי אבא שלי הוא מן אליפלט- אין לו אופי אפילו במיל.או לפחות ככה הוא תמיד נתפס בעיני, סתם אדם.

זה לא שאני לא אוהבת אותו- אני כן כי הוא אבא שלי והוא איש טוב שתמיד רצה בטובתי, לכן המחשבות האלה גורמות לי להרגיש רע.

וכל זה קורה באמצע ככה כשהכל טוב. כאילו אין טוב בלי רע. וזה כל כך מעייף שאין רגע אחד של שקט. ועכשיו אני מרגישה רע על זה שאני מעיזה להתלונן כי הוא לא מרגיש טוב ואני מתלוננת? מעגל קסמים.