כשהייתה ילדה נקוו חלומותיה כפתיתי שלג בין כורי העכביש של התודעה, נעלמים ומופעים בין אמונה-להיגיון. מלאכת מחשבת של שעות טרום-שינה מרובות היא קוראת להם. ואני מבין לגמרי לליבה.
מכשהתבגרה, המיסה הספקנות את פתיתי השלג, והם נקוו כמחדש באדמה לים של אכזבות בו גלים של משאלות מתנפצים בשאון לקחי המציאות.
אדם יקר אמר לה השבוע שחייו הולכים לעבור עליו בצער: צער-הדברים שהעז לעשות ולא עלו יפה, וצער-הדברים שכלל לא העז הוא לעשות.
האם זה גורלנו הבלתי מנוע? להתנוון לתוך עצמנו המבוגרים במקום לדמותנו הבוגרת שטיפחנו בשנים תמימות.
השאלה הזאת היא כה קצרה בעיניי מבחינה מחשבתית, אך מילולית היא ארוכה. היכן-שהו קיים בי רצון לבאר אותה על פרטי פרטיה, לדון ולדוש בה עד זוב דם. מן הצד השני מפאר אני בבלוג דווקא את היכולת לתמצת עולמות במילים.
לכן אתן לכם בתגובה מקצת מעולמי הכמוס ביותר, בדמות תכתובת ביני ובין מכר ישרא-בלוגי מן העבר הרחוק. רחוק עד כדי ארבע שנים וחצי בדיוק. אני הייתי אז בן 16, הוא בן 32.
בזמנו ראיתי בו דוגמא לדמות המבוגרת הזו, שלא התכנסה לתוך המציאות השבלונית. והתכתובות עימו היו ארוכות ומקיפות, ודנו בשאלות הרות משמעות, כמו שאפשר רק לשאול את עצמך-העתידי באם פגשת בו.
ואלו הם הקטעים הנוגעים לנושאנו:
Four and a half years ago..
אינסטינקט, אז בן 16:
הרבה פעמים אני תוהה אם ככה אהיה כשאגדל. מעניין אותי איך ומתי יעלם ה"כשרון"
הזה שניחנתי בו, ה"מבט" הזה החוצה. מתי אני אתחיל להראות, להישמע ולחשוב כמו
אבא, אמא, או המורה למתמטיקה. אולי זה בגלל שאני לא מכיר יותר מדי אנשים לעומק
ואולי בגלל שהמילים שלך יפות, אולי בגלל שאני באמת דומה לך ואולי בגלל הנסיון
של 30 שנים אבל הייתי רוצה להיות כמוך, כלומר, להישאר חושב, או לפחות עם דימיון
לעצמך.
אני לא יודע איך לנסח את השאלה שלי בדיוק, אבל מה חסר לאחרים כדי להישאר עצמם
אחרי גיל 18, או מה חסר לך כדי להפוך לעוד מבוגר אחד, או האם בעצם זה נכון
שאנשים שונים מחפשים דברים שונים וכולם בעצם נשארו וישארו עצמם ולא צריך לחפש
להראות להם אמת של עצמי שלא קיימת בתוכם, או שלא תאמר להם כלום כשיסתכלו בה.
הרבה ממה שאמרת אמרתי לעצמי בשלב זה או אחר, ואין אף אחד שיאמר לי דברים על
עצמו בצורה שאני מדבר על עצמי. דיברת אלי ודיברת עלי, ועליך, ואולי אנחנו
דומים, ואולי אלו המילים שלך בצורה המסויימת שבחרתי לקרוא אותן שנראות לי
"נכונות", שונות.. כי אני בכל זאת לא מכיר אותך.
ידידי היקר Lee:
ידידי היקר, ספק אם אני מסוגל לעזור לך או לכל אחד אחר לצורך העניין. אני יכול רק לתרום
מהקמצוץ של ניסיון שצברתי בחלק מהדברים שמפריעים לך כרגע. כי יש קווי דמיון מסויימים
בינינו, באופן החשיבה, או ליתר דיוק, אתה מזכיר לי את האופן בו אני חשבתי פעם. רק
שבניגוד אליי, כשאתה מתיישב לכתוב אתה מסוגל לשמור על האסוציאטיביות והנאמנות
לאופן החשיבה הזה. כשאני מתיישב לכתוב הכל מתעקש להסתדר בצורה הגיונית ומובנת.
היכולת שלך לשחק עם מילים, וההיקסמות שלך מהן היא מתנה, ללא ספק.
המבט הפנימי לדעתי זה משהו שלא הולך לאיבוד. להיפך. אני אישית כשהייתי צעיר יותר
מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בתוך זה. הרגשתי שאני כל הזמן מתבונן ומתבונן ואני לא
בעצם חי. חייתי דרך מסך של שכלתנות. וזה שיגע אותי. לקח לי שנים לצאת מזה ואני מאוד
שמח שהצלחתי, בלי לוותר על היכולת הזאת.
בקיצור, אם אתה לא תרצה להפסיק לחשוב אתה לא. ואתה תהיה זה שיקבע איך להתמודד
עם הכוחות הפועלים עליך.
זוהי ממש התמצית של התמצית, ועיקרה של המבואה הזו היא השאלה ולאו דווקא תשובתו של "לי".
בסופו של דבר חשיבותו הייתה בזאת שהוא אישש בי המון דברים אשר רציתי להאמין בהם, תיאוריות הרי הן כקליפות השום בלא אימותים ניסיוניים. הוא היה המבוגר אשר רציתי לגדול להיות כמוהו, באיזשהו מובן לכל הפחות.
וזו הייתה דעתו וניסיונו כפי שניסחה לפני ארבע שנים וחצי. וזוהי דעתי עד לעצם יום.
אז הנה לסוגיה הזאת.
לילה טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
