להתחיל מאפ0

אידיאציה אובדנית

הכל נעלם בראש וברקע עת נחבטתי באספלט בכ-50 קמ"ש, שקט מוחלט וסופי בעוד המוח נכנס לשוק

קטן ומינימאלי (אך הגוף אף לא הראה ולו סימן אחד של מצוקה). בעיקר מכות יבשות וחבישות שביצעתי

על עצמי במעבדה לביולוגיה (תודה רבה לצבא על חצי קורס חובשים), וזה נהדר כי העור שלי לא נושא

סימנים כחולים ואין לי עניין בתשומת לב ושאלות.

אני בסדר, נולדתי בסדר, אבל לא הג'ינס שלי שנוסף כמה חורים אופנתיים, וגם לא הנעליים עליהם

השלום שהתפרקו לחתיכות. כל מה שלא סוכך עליו מעיל, כפפות או קסדה לא יזכה לראות את עצמו כפי

שנראה טרם אותה הנסיעה. את השעון תיקנתי ככל יכולתי עוד באותו היום והאופנוע – נושא כעת צלקות

המאחדות אותנו אף יותר בנפש ובגוף, כתלויים אחד במשנהו.

מה שהציק לי כל אותו היום לא הייתה התאונה עצמה, אלה רק המחשבה התמידית הזאת על המוות:

שהוא לא נורא. בדיוק כמו שתמיד תיארתי לעצמי..