להתחיל מאפ0

הגשם אז לקח אותי איתו

נמס כמו שעווה להוד ברקים

חֳצְיִי זלג אל הרחוב

חֳצְיִי נישא לעננים.

ושם הרוח הקרה הזכיר

איך הייתי פעם שיר.

איך התנוססתי בגאון.

דמיון היה לי כמציאות

ומציאות מעל לכל דמיון.

מתחרז הייתי עם שלולית

ושר עם טל,

מרחף במדשאות כמו מכחול.

הייתי אז שיר אהבה

ובלי סיבה יכולתי-כל.

כן, כך היה אותו הערב

לעת גשם ארעי.

אשר עשה עמי קצת חסד

והיה לי לראי, נקי וממורק

ולו לרגע.

(של הבזק-ברק.)