להתחיל מאפ0

ברצוני לספר, כן לך במיוחד

כיצד אחר-הצהריים הגשם ירד

ממש כך, בהפתעה. ונרטבתי עד לשד.

נעליי נמלאו זוהמה.

אני תמיד מחייך, בזכותך במיוחד

מאז אני מחייך תמיד (אך לבד)

כאשר מועד בין שלוליות של בוץ.

מה נפלא! לו רק היה זיכרון בי

עבור כל פיסת רפש וקוץ.

אוי איזה גשם ירד (את זוכרת?)

נראה כי כל עולמי חרב בדמעות.

הן לא שיערתי כי גם עולמי יודע בכי

מה תמה הייתי לגלות.

וכמה ירוקים היו השדות, את זוכרת?

כמו בבריאה מכוונת

שירוק מצטייר כה היטב בחשיכה.

וההליכה הארוכה גם היא האפילה מעט

על העצב, בכל זאת.

ומכשבאה הרכבת,

ולקרונותיה אין סוף.

ושיחררת גם עצמך, אחיזתך האינסופית

את זוכרת?

מה תמה הייתי לגלות, כמו ילד

כי לכל אהבה ישנה אחרית.

מאז, או אז

אני תמיד מחייך בכל רגע של גשם.

כי נזכר אני כיצד נשקת לי, אז ברחוב-חצות.

הרכבת הרעידה פסים.

וידעתי היטב כי גם עולמי, לנצח -

קורים בו ניסים.

                                                 (וכמה שירים נכתבו על התמונה הזאת, על היום הזה. על הלילה.)