והייתי כאחוז דיבוק הערב
אחרי מרצפות המדרכה
כהנא וכהנא, מצפה לתוכחה חומקת.
נאבק.
מה לו לאדם הערב, מחשבתי זעה
מלבד שיבינו אותו.
מה יש בו, בעולם הזה, מן האדם
אם איננו מפורש כראוי.
כל כולו הבל והבאי.
הוא מגבש ומתגבש
ומתקומם עד כדי יציבה.
והוא בונה במעשיו מגדלים
והוא רוקם במילותיו מגוון של תלבושות.
ואז, ברגע, מושל עורו.
כמה שברירית דמותו של האדם בפני המציאות.
אולי היין האדום הוא
שצובע בנפשי הדהויה אי אילו חלקים.
אולי אלו השירים. מישהי שם קוראת.
מישהי שם קוראת והם נכנסים לה בנשמה.
והם צובעים בה את אותם החלקים אשר דהו.
אולי, כלל אין היא שמה לב.
כוס היין האדום רק מלבה תערבולת מחשבתי.
תמהני. כיצד זה להכיל נפש של אדם?
לגמוע ממנה בכוס היין,
לשאוף ממנה מן הקטורת,
לבאר נפתלותיה בין האותיות.
מישהי שם ודאי יודעת.
ואני בגלותי אך מחפשה, נפשי נוברת. בין המרצפות.
"היה דור הזהב.
עבר דור הכסף.
הדור שלנו עטוי ציפוי כסף ומתחתיו פלדה עירומה."
התמונה.
ואני, באנושיותי – חיפשתי לי זהב. חיפשתי לי זהב ומצאתי אונקיה שלמה ממנו.
אך הזהב שלי מיהר להתפשט. כה מיהר להתפשט ובמערומיו נתגלה כפלדה מוחלדת.
שגיתי.
כל כך קל להודות כעת - כי שגיתי.
בחיפוש אחר הטהור לעיתים נתקל אדם בפלדה מצופה זהב, ולעיתים אף חולף הוא בלי משים מעבר לזהב העוטה עליו ציפוי פלדה. (ואל נא נשכח: ישנן גם אשר זהובות הן מחוץ אל הפנים - אוצר.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
