השיר ראשון
משורר בודה מעל ליבו
את מה שלא מודה בו כי קיים
בים חורש הטרקטור בחולות
חריצים של התחלות בחשיכה.
שוב יניצו בם רצים עם בוקר, השכם
ושוב יחרוש אותם הטרקטור
בלילות. כמו קברים בלי שם
שכובים בקרן אופל, היכן שמכסה הים.
השיר השני
רוכן על אבני סחופת, ובודה מעל ליבי
את חסרונך. כף הטרקטור בחולות
כמו ציפורנייך בעורי טרם הלכת
מוחלק ומנוקה לקראת מישהי אחרת
כאילו לא היית פה כלל: ליבי, אי פעם.
" האהבה פירושה שלעולם אינך צריך לומר שאתה מצטער ", אריך סגל.
Last Years' Resolutions
באתר השמת עובדים לחו"ל ראיתי מודעה: "לחברת מכשור רפואי דרוש מהנדס אפליקציות. $8,000 לחודש. בוסטון, ארה"ב." This could easily be my new years' resolution, חשבתי. בזמן אחר ובמצב אחר, אבל השנה עדיין – אוניברסיטה.
בשנה שעברה ניתקתי קשרים עם ארבע נשים. על שלוש מהן, כנראה, לא אוכל לסמוך עוד לעולם. הרביעית, כל אשמתה שנקלעה אל התקופה הבאושה הזו. אם כבר לנתק שלושה קשרים, חשבתי, אז בוא ונהפוך זאת לארבעה, ובכך נסגור את הגולל על כל הנשים בחיי איתן הייתי בקשר רומנטי. בזמן אחר ובמצב אחר, דברים אולי היו שונים.
זו הייתה ה-'החלטה' דאשתקד, most defiantly. ואין מרוצה ממני היום. שלם, מאושר, רגוע. במקום הדופי ואי-הבהירות נכנסה אהבה, ודאגה לזולת. והנני שוב מוקף באנשים שאוכל לעצום את עיניי וליפול, כמו בתרגיל פסיכולוגי, חסר כל הגנה לידיהם. אמינות יקיריי, היא תכונה שלא תסולא גם בפז.
אני משתעשע במחשבה על בוסטון ובעיניי רוחי האדמה נחלקת לשניים: אל הגעגוע, ואל אי-הגעגוע. זה עצוב איך שלא מסתכלים על זה: הכי עצוב יהיה להיפרד מכל אלו בחיי שנורא אתגעגע אליהם, אפילו אם לשנה, שנה וחצי. ובנוסף, עצוב לי במיוחד לחשוב על כל אלו בחיי, שאתגעגע אליהם פחות.
אינסטינקט,
שקיבל ליום ההולדת את אחת המתנות היפות שקיבל אי פעם אדם.
כל כך יפה שהוא עדיין מתלבט אם לחלוק אותה עימכם בבלוגספירה,
לפחות עד הפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
