משורר מתרגל לחבר יומו
במקטעים.
לאטום משמעויות – בבתים.
ולבקר הרבה בים
כדי לכתוב הרבה על הגלים.
הוא מתרגל לקום באמצע השינה
מלא מילים.
הוא מתרגל לאהוב אהבה אחת כל חייו
ולהזניח את אהובותיו האחרות.
הוא מתרגל לחוש ולא לראות.
לכתוב ולא לכאוב באופן חיצוני.
מתרגל לומר 'הוא' ולא 'אני'.
הוא מתרגל לנטוש אישה בזמן ההרפיה
לצאת את המקלחת עירום ועריה.
לשתות בזהירות, לבכות בזהירות
ולעלוס בזהירות רבה יותר.
ורק במחשכי דף הנייר – הוא מרשה
לעצמו שלא להיזהר.
הוא מתרגל לשוטט אילם ברחובות
ולשרבט במוחו הערות
רבות כמו ציורים על הקירות
בחדר בו כתובים שיריו.
ולשמור תמיד בצרור המפתחות
מפתח לדלתות הגלות של נעוריו.
שיר ממני לעצמי.
10.10.10
דלתות מסתובבות, ופתאום – ההזדמנות להיכנס לעצמך שוב.
ובינתיים, אני זוכה לתפקד כבן הזוג שחלמתי לעצמי כשהייתי כבן 17.
המתחשב והמעריך, הנותן והמקבל, החולם והמגשים, האידיאליסט שהייתי עד גיל 17.
האוהב ללא גבולות.
אבל, עם הקבלה באה גם האחראיות. להחליט! איזה מן בן זוג אני רוצה להיות.
בגיל 23.
אינסטינקט,
הכל 10.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
