אלף וחמש מאות עמודים אני כבר כותב.
אפילו לאחר סינון נרחב אוכל
לעשות מזה משהו. מחשבתי נתונה אמנם לדוד אבידן
שזכה בתור יליד דור השירה החדשה [שכבר התיישנה]
להקיא את המסננת מבין שיניו ולתת
למילים לזרום כמו חלב לא מעובד שעוד טועמים בו
את הפרה ואת השמנת.
אבל אנשים חוזרים למעט במילים. עם כל
המולת הריאליטי הזו, הטלוויזיה אומרת
פחות ופחות ואילו אנו חוזרים לומר מעט בהרבה.
ומכאן הדרך קצרה לומר מעט במעט. כי
האנשים מתקשים להסתפק במעט הזה
יותר מאשר הם מתקשים לספק כה מעט ממנו.
נדמה כי בעבר הופנט ההמון מן התהילה שבמוות.
כיום, אני מרגיש, חוזרים האנשים לאהוב את החיים.
יותר ויותר לאהוב את החיים ולחיות אותם באהבה
ואת המת הם מותירים באדמה.
ואני מוכן למות בשביל שירה. אני מוכן
לטעות בשבילה בדברים רבים [כמו שכבר עשיתי]
ולהשליך בשם קידושה דפים גמורים
[והעצים כיום הם כה יקרים] ואולם
אינני מוכן להיות עני כשאר המשוררים.
ההמון על ממון היום לא מוותרים. וגם אני
כבן דורי יש לי שאיפות.
הן לא יפות אני מודה, כמו שהורגלנו
ולא רומנטיות כמו שהורגלו אבות אבותינו
ואולי זה התהליך האמיתי שמתרחש
תחת פני השטח המתחדשים. שאנו מותירים
לעצמנו להיות מעט יותר אנושיים. ליהנות יותר
ולאהוב את החיים. ובמילא מי שיעיין
במילותיי אלה בעוד שלושים או חמישים שנים
לא איכפת לו אם הייתי עשיר או עני
כמו שלא איכפת לי שדוד אבידן כבר מת.
מי שישאר פה מספיק
עוד יזכה לראות אותי מוציא ספר שירים. כרגע זה בעיקר עניין של כסף.
בעבר כבר ביקרתי בהוצאות לאור ואצל עורכים אבל תמיד – זה כאמור, היה עניין של כסף.
אז הנה! כאן תצביעו כאשר ישאלו אתכם לפשר המקום בו חומר נושק לרוח
אבל אל נא תטעו – איני נוטר טינה לחומר.
אני חושב על השירים ועל הספר ומתרגש. פעם התרגשתי פחות כי דברים כולם היו בגדר חלום.
היום, היום אני כבר יודע כי בעוד שנתיים-שלוש זו בהחלט תהיה המציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
