להתחיל מאפ0

מכתב פרידה, מכתב תודה

אני מצטער, אבל לא משנה כמה חרמן אהיה וכמה בודד - אני בן אדם ששוכב עם בחורה רק מתוך אהבה

(או יותר מזה, אבל לא פחות). לפעמים אני מצטער שאיני יכול אחרת, אבל ברובו של הזמן אני מוקיר

ומעריך את ה"מגבלה" הזו, אם אכן אפשר לכנותה כך. כמעט מצחיק שלאחר כל ההתחבטויות בנושאים

אחרים לגמרי אשר הטרידו אותי בתחילה, הפכה דווקא פיסת ידע זו לגבייך שנרכשה רק לאחרונה, לזו

המטה את כף המאזניים. איני מסוגל, פשוט איני מסוגל לקיים קשר עם בחורה שאני יודע כי מידותיה

מאפשרות לה לשכב עם אחרים מתוך פיזיות גמורה. מעשה האהבים בעיני הוא סוד כמוס ומתוק

שמספרים רק למתי מעט נבחרים ולאחר יצירת קשר אמיתי ועמוק. לא אוכל לחיות עם הידיעה שאת

הסוד הזה קיבלתי ממך בחסד ולא בזכות, וכי יכולת לספרו לולא היית עימי, לרבים אחרים הזכאים לו

פחות אם לא בכלל.

בליבי ידעתי כי לעולם לא נהיה חברים, גם הצהרתי זאת באוזניי רבים מתוך כנות אמיתית, ואני בן אדם

שעומד במילת ליבו. בליבי שוב, ידעתי כי התכונות המאפיינות אותך מסואבות מדי ברעות החולות של

העולם ה"מודרני" ושל דחיקת הרגשות, ואם דבר יעצור בעדנו מלממש את כמיהתנו רבת השנים יהיה זה

תמיד המחסום. אנחנו שונים מדי. כלפי חוץ אנו כל כך דומים, אבל בכור ליבתנו, היכן שפורצים הרגשות

הראשוניים, מעט לפני משכנו האלוהי של תת המודע - אנחנו שונים בתכלית. זאת מתוך מה שאני שומע

ממך כעת ומתקשה לקבל - אנחנו שונים בתכלית.

אנה הביני, אני מוכרח לבחור בעצמי הפעם, בהתקדמות הרוחנית שלי במקום בהתקדמות הפיזית בה

בחרתי עד עכשיו. הבחירה הזו קשה בשני אופנים - זו הבחירה הראשונה שאני מבצע לטובת המישור

הרוחני מזה חמש שנים ויותר, ואם אין זה מספיק, אז בנוסף על כך, בבחירתי זו נאלצתי לוותר עלייך.

כולי תקווה ותפילה כי משוכה זו תהיה משוכתי האחרונה (כי היא גם קשה מכל דמיון), ואחריה הדרך

למימוש עצמי אשר כה התאוויתי לו תיסלל כמקסם. זה השלב יקירה, שנה אחורה וודאי כי הייתי מבצע

את בחירתי אחרת, אך זה השלב וזוהי העת, עכשיו סוף סוף - לשנות צורה בחזרה, אל מעיין.

יום שישי ה-14 במאי, 2010.

שיעור באנטומיה של הלב: עצב האהבה

ילדים וילדות הקשיבו והסכיתו כי היום אספר לכם סיפור על מאפיין אנושי מיוחד במינו – הוא נקרא.. עצב האהבה! חוקרים מוסמכים ברגשותולוגיה ממקמים את תחילתו של העצב ממש מתחת לעליה השמאלית של הלב, ולדברם הוא מתפתל דרך הקיבה ובעד הגרון בדרכו אל המוח. תיאוריה זו מסבירה, כך לדברם, תופעות רבות ומוכרות הנקשרות באהבה כגון "כאב הלב" המוכר, שהוא בעצם לא יותר מאשר מתיחה חסרת מידה של העצב הנ"ל, "פרפרים בבטן" שהם למעשה רגשות העושים את דרכם אל המוח בדחיפות ובחטף, "מחנק בגרון" ובכלל הקושי לדבר לפעמים באהבה, זאת כמובן בשל עומס היתר על החוט התשוש אשר לא מאפשר מעבר אוויר, וכמובן, ה"שיגעון" שאחרי הפרידה, הכעס, העצב העמוק וכל אותם הרגשות המתפזרים חסרי הכיוון אשר בעצם נשפכים חסרי תכלית מתוך עצב האהבה הקרוע.

ובכן, דבר אחד שתמיד היה ידוע, גם לפני הוכחת קיומו הסופית של העצב – הוא שהסימפטומים אינם ניתנים לריפוי. ברגע שנשברה אהבה אחת – האהבה הבאה, אם תימצא, תהיה מוגבלת מן קודמתה ובעלת פחות פוטנציאל. כך גם באהבה הבאה, וזאת שאחריה, וזאת שאחריה.. בדיקות רבות נעשו בנושא ועד כה הורו כולן רק על כיוון אחד. החוקרים היו משוכנעים כי עצב האהבה אכן מתנוון עם השנים, ועם האהבות הנכזבות. מאות מיליוני אם לא מיליארדי אנשים שאהבו ואיבדו, אהבו ונפרדו, אהבו ונעזבו הראו כי עצב האהבה שלהם יכול היה בכל פעם להעביר רק אהבה חלשה ועמומה מקודמתה. היו אשר טענו (בעיקר לאחר חוויות של כמעט-מוות) כי עצב האהבה שלהם נרפא ואפילו חזר להיות בדיוק כמו בילדותם, אך המקרים הנדירים הללו לעולם לא תועדו בספרות.

זאת אומרת, עד היום רבותיי. עד היום! אני שמח להודיעכם בזאת ממקור ראשון כי עצב האהבה הוא בר ריפוי. זה ממצא רגשי-מדעי ראשון במעלה. אינסטינקט עבדכם הנאמן (ובמקרה הזה גם ה-test subject שלכם) הרגיש בזאת ממש לאחרונה. זה קרה בעודי שוכב במיטה ליד בחורה מסוימת, ולאחר השתוללות ראויה לשמה. חשבתי לעצמי, "וואו, האינטימיות הזאת. כמה מוזר זה לדמיין שהיא חלקה אותה עם בחורים אחרים. שנגעו בה, והיא נגעה בם, ממש באותו האופן בו נגענו אנו אחד בשניה אך זה עתה. כמה מוזר." וזה עשה לי משהו. אל תבינו לא נכון – אינסטינקט לא מאוהב באף אחת כרגע, אבל זה רק מחזק את טענתי. ההבנה הזאת שניצתה בי, האכפתיות שליבי פתאום גילה, הרגש המעיק הזה שהוא נחלתם של כל כך הרבה מתבגרים אחוזי קנאה. כמעט שכחתי שהוא קיים. וכמה טוב, כן, כמה טוב להיזכר..

אינסטינקט, שנראה כי הולך במסלול הנכון מבחינתו - 180° לאחור

וחוזר לאהוב כמו ילד.. :)