להתחיל מאפ0

מכוערים. אחד אחד

הם היו מכוערים.

ולבד לבד הם צֳנַחו

דומה. או יותר

גרוע.

פרט לזךְ אולי, ופֵן

הוא היה מתאגרף.

אבל ברובם הם היו

מכוערים.

אין בזאת כל פלא.

הבה נחשוב בהיגיון:

הרי איש אינו נוטש דבר יפה

מתוך בחירה.

פרט ל-

שירה.

אולם בה

אין היגיון.

                                                                                                                                                       "הם מתו מהר, והכי מהר מתו הכי טובים.."

מלכת השמיכה שלי:

גבירת אישוניי ירק,

אדונית שיפולי רגליים.

כשדה חריש שאין בו גשם

נחה מהוקצעת, שלמה

עד לעיקולה האחרון

מחכה שאתן בה מים.

הנהי מלכת ילדותי

נחיל של כוכבים והיא

בוהקת.

זוהרת באור אחרוני הרחוב

כמו שדה חריש

אשר רק משתוקק

להניב דבר מה טוב.

וכל העצב שבה

ובכל העצב שבה

אני הגשם שבא.

              "במקום שאת אוהבת
              צריכים לפנות את הרהיטים מן החדר.
              את כל האילנות וההרים והימים
              מן העולם כי צר."

יש להותיר את הכל מאחור, כך אמרה

כשמסתיים לו סיפורי אהבה.

הייתי מוכן אז לחמוק אל האופק

נחפז, כמו ספינה גנובה

ולא היה לי ייעוד. ובמפרשיי הרפים

לא הייתה נושבת רוח.

הגלים היו משיטים אותי מחמלה

ואני, נישא הייתי

מפאת הרצון לנוח.

זה כלל אינו קל, כמו שאמרה:

הודו קרה.

ואני נסעתי לחפש תשובות.

וּכעת לשולי, מתכהים הגלים

ואני מהרהר - כמה נעים

יהיה להדהד מכאן ללא עקבות..

וללא כל אישה מנשותיי שתבוא

לחפש אחריי, מבין שאר הגברים.

כי בכלות התבונה, לא יודע אני

את שלא יודעים אחרים.

אכן! כמה נעים יהיה, לבסוף כל הייאוש הזה,

להיכנע.

כמו שעבד נרצע, עם הזמן שוכח חירותו..

כמו שהקפטן הולך עם הספינה.

אדם מסוגל לחיות ללא אידיאלים;

אולם עם שני אידיאלים בלב לא ניתן לחיות.