להתחיל מאפ0

הים לחש לי את זה בקצות

הרגליים. דגדגני בדגדוג מוכר.

ניכר הוא לי מבין האצבעות

כיצד

בועות בועות בועות של קצף

מעירים, איש אשר שקע לישון.

אני ראשון! אני ראשון.

ללכת.

הזכירו שהייתי פה.

השאירו סלע נד, צדפה סתורה

תלולית בחול אשר דועכת.

                 ישנם רק שני חוקים המשמשים אותי כעקרונות התנהגות:

          -  האחד, אל תקבע לעצמך חוקים.

          -  השני, אל תהיה תלוי בדעות אחרים.

זה מזמן לא הרגשתי נבוך

ולא שמעתי בדיחה.

ולא כיתתּי רגלי בהליכה על החוף

רק לשם ההליכה.

ולא התאהבתי בין-רגע

ולא היה לי ברור דבר מה

שאיננו מפורש.

זה מזמן שהכל כה מבוגר לי

מוכר, ומאום אינו חדש.

לא דל האמצעים, אלה זה המשתוקק ליותר – הוא העני האמיתי.

[ ובגרסא תמציתית יותר: איזהו עשיר? – השמח בחלקו. ]

כשאת אוהבת אותי,

את כמו הלהבה

שמרגישים בה רק כשהיא ניצתת.

הגוף נמלא דברים טובים

ואינספור מרחבים

להשתרע.

כשאת עוזבת

את כמו נר אשר כבה;

כמו סביבה אוזלת.

חושך אשר אין לו הגבלה,

ממלא חלל שאין לו דלת.

"תבין למה אני כל כך כועסת. בעיקר על עצמי. כי בחדרי חדרים, כשאני לבד, בחושך, בלילה, בשקט, בין הסדין למיטה, נאבקת במחשבות ונדודי שינה חסרי פשר או סיבה, אין לי מישהו אחר לחשוב עליו חוץ ממך. אני רוצה שתצא ממני. אם רק היה לי מישהו אחר לחשוב עליו הייתי פחות כועסת."