סנונית אחת הייתה צועדת
בין החופים של ים
כל יום שני בערב
בדיוק כשאור החל הולך.
ונעלם. והוא
חותם היה את מחברתו
עם בוא צללים. ומתקפא קצת,
להביט בה, עליה
הוא אמר שהיא יפה מהגלים.
הוא לא ידע את שמה.
אז מה? אז מה.
גם לגשת הוא שכח כבר
איך. בכלל, על מה יהיה לו
לדבר.
ואף ללכת לא יכל
מבעד למזח. שבירי החול
הזכירו לו עולם שהתפורר... . .
ורק סנונית שלו שמה
מהלכת, קסיופיאה
כמה דמיונות שרבט עליו
כמה מילים כתב, עליה.
והוא לא ידע את שמה.
רק להביט בה הוא יודע
ולאהוב אותה כאבן
שהגלים מחליקים זיזיהּ.
"כשאתה קורא לי מוזה נפלאה,
כל מה שאני מצליחה לתאר לעצמי הוא ניתוח פסיכולוגי מעמיק של האישיות שלי -
עוד אינני מצליחה לדמיין אותי כתובה במילותייך היפות."
כמו ששמים מעט סוכר בתבשילים כדי לסתור את המלוח.
אז הנה שיר אשר יזכיר את אופיה המקורי של השירה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
