 כינוי:
™instinct בן: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 תגובה לשירו של זך: לבדו.
לא טובה היא לי, היותי לבד.
כי אשר לבד הוא לפעמים אבד
ולפעמים הוא אף-אחד.
וביתרת הזמן הוא עָד
צופה אל שום-אופק, בעצב נבו:
אשר יקרה – יקרה.
יבוא אשר יבוא.
"אתמול חשבתי על הגבר שהלך בגשם זמן רב כל כך, עד שהפך לבו למעיל."
[אחרי ששלחתי שיר פרטי לכל המנויים שלי שלשום בשעה הקטנה הראשונה של הלילה.]
את האמת ,
אני מתגעגע לכולן. אחת-אחת. ובמיוחד.
אני מתגעגע ל. אני מתגעגע לשיר. אני מתגעגע ל.
משום מה – למור אני דווקא לא מתגעגע. איזושהי הפרדה.
גם לעדן איני מתגעגע, אבל זה ברור לי. ומסיבות שונות.
אי אפשר להתנתק מאהבה. אי אפשר. אי אפשר..
בטח כשכלום רע לא קרה, מלבד פרידה.
אני חושב עליהן פעם ב-
לפעמים אני חושב פחות.
אבל תמיד חושב.
לכן החלטתי כבר להודות, בפני הכל, שאני תמיד מתגעגע.
אי אפשר להתנתק מאהבה.
ולמרות שהקשרים לא נסתיימו אף אחד בריב
כולם מצאו להם דרך להסתכסך אחר כך. כזאת היא דרכו של הכאב.
יותר מכל אני מתגעגע לזאת אשר הכי נותקה ממני, כזאת היא דרכו של הגעגוע.
אני בן אדם שמרגיש המון, תשתי מלהתנסות ברעיון
של לדכא רגשות אלו. כמעט שום רגש אינני מדכא.
אז רק רציתי לומר, שאני מתגעגע. אפילו עכשיו. אפילו אחרי הכל. תמיד.
מחשבות על השנה שעברה, והשנים. קמצוץ של רפלקציה-עצמית.
איך זה בתור פוסט 365?
Some words are best unsaid
Some words are left unsaid
הכי קשה, להחליט מה נכון בשביל הכלל.
"אהבות ראשונות הם כמו אורם של הכוכבים.
אפילו אחרי מותם, אורם מוסיף להגיע אלינו
ורק אחרי שנים רבות אנחנו זוכים לצפות בנפילתם,
לא בוכים על היעלמותם, מבקשים משאלה
ומקווים שתתגשם."
...
כמה ראוי שנתן זך יסגור לי מעגל.
(לדעתי, משהו בארשת פניו תמיד מזכיר את שלי.)
וזה בכלל לא פוסט של עצב – שתדעו! :)
| |
כמו אישה.
כמו אישה אַתְּ.
מתהלכת
מתפכפכת מסביבך
במחשבות כולם.
ידך קטנה
מושחת אודם
על שפתיים של
תשוקה וָדם.
כמו אישה אַתְּ
מתעגלת
ניחוחותייך מקננת
כחמד על הכר.
אני תולה את חולצתך
למן ידית הדלת
- פן ידבק בה
ריח זר.
אַתְּ מריחה כמו אישה.
וכמו אישה אַתְּ
מהפנטת
את ידיי, את חולשותיי
להיות שלךְ.
אני מציץ עלייך
עירומה
מבעד חריץ בדלת
כיצד על מיטתי,
שופכת אודם
של תחושה. ונוגה רךְ.
חַבַרְבּוּרוֹת מְנַקְּדוֹת אֶת הַצַּוָּאר - עוֹנְדִים אוֹתָן כְּמוֹ תַּכְשִׁיטִים.
על זמנים – שלא ישתנו.
זמן עובר ידידיי. זמן עובר בין אם תרצו בכך ובין אם לאו, בין אם תתירו לו ובין אם תתנגדו באמצעים החמורים שברשותכם. זמן עובר ומשכיח נעורים, ומשכיח זיכרון לאהבה ראשונה. זיכרון לאהבה ישנה.
כשאנו נולדים טבועה בנו היכולת הזאת, לאהוב. היכולת לאהוב אהבה שאין בה ספק או מרירות, שאין בה חשבונות-גמול ואין בה שפת גוף מאולצת.
לפעמים אני נוטה להאמין שעם הזמן והזיכרון הזה שנשכח, נשכחת מעימנו גם מעט מן היכולת לאהוב.
עם הזמן הופכים כולנו אנושיים בצורה בה אנו מפגינים אהבה, וככלל אורחינו ומנהגינו האנושיים אנחנו משבשים את האהבה באופן שאלוהי היקום היה מתפטר ממשרתו לו היה יודע. אנחנו הופכים אותה למשהו אחר, לקניין שכיר ובר מיקוח.
צעיר אני מספיק כדי לזכור, ימים בהם ידעתי לאהוב כמו ילד. בהם ידעתי להעניק בלא שלמדתי עוד לבקש, בהם ידעתי לקוות בלא שחוויתי אכזבה, בהם האמנתי אמונה שלמה, ואף שהייתי נטול כל בסיס ממשי.
בשלב הזה בחיי, בו אני עוד זוכר כיצד הייתי אחר, ומאידך זוכה בתענוג המפוקפק שבלהבחין באהבתי מתבגרת, לובשת צורה אנושית. בשלב הזה אני עוד מאמין (עם צידוקיי האנושיים כמובן) כי אני זוכר כיצד לאהוב.
כל אלו שציינתי לעיל, ואחרים. טבועים בי כמו שבאמן טבועה יצירתו הנעלה מכל. והוא זוכר כיצד האירה השמש ביום בו נתהוותה, וכמה כחולים היו השמיים, וכמה בהירים היו רגשות.
מפעם לפעם כשבאה נערה בשאלתהּ אליי, והיא חסרה אנושיות, וטאקט, וערכים. ובמקום כל זאת מלאה היא בתחושות ורגשות ורגעים מתפרצים כמו בנוזל הגעשי הקדמוני ההוא ממנו נוצרנו כולנו.
כשבאה אחת כזאת ושואלת אותי, אדם - מהי אהבה?
אז אני חייב. אני חייב לענות לה..
| |
דבר מה בעל משמעות.
כשאגלךְ תהי כולךְ תצרף שלמוּת.
יהיו לךְ את העיניים שלךְ ואת הצחוק שלךְ,
וקצה אפךְ יקפץ בשובבות כשתדברי
בזכותו של דבר מה בעל משמעות.
יום יבוא אני אומר לךְ
ונלך אתְ ואני ונכבוש את העולם הזה.
אחד אחד
הם יחכו לנו.
את הזמן המשתייר, כאשר אינךְ עימי עדין
אחליף בשיגיונות ליבי:
אצבעותיי תרים בינות כמו-פסוקת-שיערךְ
חיבוקי מהודק סביב דימוי-גופךְ גרום האיברים.
לימים, מצאתי
כי מעט ממךְ פזור בכל מקום אליו אפנה,
תמיד אתְ בעזרי.
הערב
נפלה באוזני קצתה של בת-קול נחלשת;
נערה צוחקת בצחוקךְ, ברחוב.
ברגע הסתובבתי מתוך דחף-קבוע
לחפש
אם
אָתְ
לא שם.
"הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות
את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו.
מדוע היה הדבר קשה כל כך?"
[דמיאן, מאת הרמן הסה]
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
