להתחיל מאפ0

אין כמו לאבד אדם לכעס אינסופי

מבלי שיתאפשר לך לפייס אותו, מבלי

שתוכל להסביר לו את עצמך.

מבלי שתוכל להחוויר לו כי כועס הוא שלא בצדק.

הכאב הזה, כה יפה הוא.

מה נוקב הוא הכאב הזה,

ומה לא מבורר.

האם היית חפצה, אתְ

לבאר את הכאב הזה למעני?

מה יש בו בכאב הזה,

שכה קוסם.

עומקו, השתרשותו הפולשנית.

האם לכך את מתאווה? ארסית שלי.

האם לפלוש כמו הכאב הזה

נמשך ליבך?

אמרי לי זאת, אם את יודעת.

לו רק תאמרי לי זאת בלבד.

טיבו של המקווה הזה, לנפש

של הכאב אשר מוכמן הוא בי

יחיד ומיוחד.

ומה יהיה באם תישאִנו אל תוך הלא-נודע,

מה יהיה אם נתרחק אל השגרה ולא נשוב.

מה יוותר ממני אז?

ומה ממך יוותר אז עימי?

פרט לכאב הזה, הלא-מובן הזה, שוב.

לא הייתי אני

כשכבו האורות

כשהוגפו עפעפייך

ליל אמש.

כשמחשך האמיר

בבוקר סגריר

מכל אז

יַקְרֳה זריחת שמש.

והיכן היית את

כשהייתי אני?

ביום שני למשל,

כשהצל נפל

על עץ הלימון

ופעמון הרוח

הלם בפראות

באוויר.

ועיניי החומות

נעשו אפורות

וליבי החוויר

למגע. למבט.

היכן היית את.

"כשיירד מבול על הרחוב,

אהיה אני לי גג לשמור אותי קרוב.

מבני-אדם טיפשים

אהיה לי בית לעצמי."