להתחיל מאפ0

כך זה כשאני אצלך, בידייך

ישנה תחושה מתעתעת של זהות.

אני רוצה הייתי

כי תידמי אליי.

ואף הינך חפצת נפשך בהידמות.

תמיד ראיתי בך מז'אן

תמימה, בוטחת, שופעת שדיים ותלתלי זהב.

את רצית להיות אהובתי

ואני הייתי הזקן

אשר ליבו אינו מתיר אותו להיות מאוהב.

ורקדנו כמו בטנגו האחרון בפריז -

הראשון אשר מעז ללכת -

השני ימות.

הסוף הותיר בי טעם מר,

תחושה מתעתעת של זהות.

               אני לא אומר לך את שמי. ואת, מצידך, אינך תקראי לי.

רק לפעמים.

בשקט.

בלילה.

במקום בו

נקווים

חלומות.

לפעמים.

בשקט.

בלילה.

אז פורחים

ניצני

הדמעות.

ורק לפעמים.

בשקט.

בלילה.

כשהדמיון

אינו משאיר

מקום.

למציאות.

או אז,

בשקט.

בלילה.

מתחשק לי

לפתע

למות.

(בנאלי-משהו.)

תוגה דמדומית, ענוגה, בי פושטת

מגעה רך מכדי להקצותו על הסף

והנה אפלולית אחיזתה מתהדקת

ואני שוב שבוי בקסמה המטורף.

אצבעותיה זריזות, מנוסות

בוררות בגנזים שברחתי עמוק

מעירות בי פנים אולי שכחתי

פני-שיגעוני, דיבוק-עגמומי: אמוק

תוגה אפלה פושטת חיש-מהר

תוגתי היא – שלי. לא אבטאה

באוזניי אחר.

היא נשברת, בתוכי. נשבר הכיסא, השולחן

רק תישאר עימי.

פן תצא לבחוץ - אינני מוכן.

         .where silence means everything